לעתים
מתוך הרעש הגדול ביותר
יעלה זוג אחד של עיניים זרות
וינגן לך
לילה של שקט
לעתים
לאחר שהורגלת לשלם בנפשך על הכל
מה שלפתע ינעם לך
לא יעלה
מאומה
___________________________________________________
תפתחי את הראש. תפתחי את הארנק. תפתחי את הרגליים. איך שלא תסובבי את זה, בסוף תצטרכי לפתוח משהו, כדי לשים את הראש. כדי לקבל רגע אחד של שקט. כדי לקבל חיבוק. כדי לקבל. כדי..
שלושים ושלוש פחות שבועיים. אבל מי סופר.
שבועיים לפני ציון דרך כרונולוגי נוסף, עצר שעון החול, לרגע, מלֶכֶת. לא בגלל הספירה. בגללי. לספירה ממילא אין משמעות יותר. הבלבול בין הכרונולוגי לנפשי הפכה אותה ללא רלבנטית לפי יותר ממחצית העשור.
הקשר הסמוי שנקשר ובלבל את חיי אי שם, הפך את הגיל למספר, עוד אז, בשלהי העשרים שלי. ממש בפנייה הראשונה, שכנראה לקחתי לא נכון. מאז, תעיתי, טעיתי ותהיתי עוד רבות. את הטעות הראשונה ההיא, לא הצלחתי לשחזר. כל כך הרבה שבילים הלכתי מאז, שאיני בטוחה שהדרך המקורית ההיא, עוד קיימת בכלל, ועבורי בפרט.
שלושים ושלוש פחות שבועיים.
לו יכולתי הייתי משאירה הכל מאחור, בלי לרחם. לוקחת איתי את שני גוזליי וממשיכה הלאה.
אמא אחת ושני צהובים.
לא עוצרת לעטוף באהבה אף זיכרון. אף רגע. אף בית שהיה לי בדרך. אף איש.
משאירה בית פתוח, חלונות שיתנו לרוח פרצים להיכנס ולנקות את הכּל ודלת לא נעולה, שתתיר לאנשים חדשים לבוא ולגור. להצליח, אולי, להפיח חיים, היכן שכַּשלְתִי אני.
רק ללא עבר, אצליח, אולי, לבנות לנו עתיד.
חלמתי אחרת. לי ולהם. עוד אז, כשהחלומות שלי, היו כחולים ושקטים. אט אט, פלש הרעש של היום גם לשם, לחלומות של הלילה. בהתחלה הוא לקח את השקט, אחר כך נעלם גם הכחול.
לתקופה נעלמו גם החלומות. היום, לפרקים, הם שבים אלי. אבל הם כבר לא מַשְרִים את הנֹעם ההוא, של אז. דומה כי היום, אני חולמת חלומות של אשה אחרת. ואולי... אולי, הפכתי לאשה אחרת. אחרת מזו שחלמתי להיות.
שלושים ושלוש פחות שבועיים.
לא ילדת יומולדת כבר שנים ארוכות. הרבה יותר טיפוס של בית.
שלושים ושלוש פחות שבועיים, נר אחד ומשאלה.
"תשמור עלי. רק הלילה". הייתי מבקשת. "תחלוץ את נעלי ותבטיח, כי רק הלילה, אתה שומר.."
רק ללילה אחד, לעצום את העיניים, במקום בטוח. ערומה מבגדים, ממילים, מחלומות, ממה שכבר הכאיב לי וממה שעוד יכאיב.
רק ללילה אחד. להיות אני. פשוטה, עייפה ודומעת.
רק ללילה אחד.
אחר כך, תוכל ללכת.
|