הייתי במסיבת יומולדת קסומה. יומולדת 50 של חבר. אי שם באמצע המרחבים והטבע, בהאנגר הענקי שבנה, שטובל בירוק, בכחול, בשמש נהדרת ביום, ובירח הכמעט מלא באותו לילה.

נוסעים בכביש מפותל וארוך. בחוץ - קר. קר מאוד.

נכנסנו להאנגר, עברנו למרפסת ומשם גלשנו למדורה. מסביבה מצטופפים הרבה "בסביבות גיל 50" ממש מהסרטים: הגברים צנומים, עם שיער ארוך מאפיר בקוקו שגולש מתחת לכובע צמר. הנשים לבושות ברישול מה, סוודרי ענק, שלים, שיער ארוך גלי, מאפיר. מישהו מוציא גיטרה. מתחילים לשיר. עוד אחד מצטרף ללוות בתיפוף. מעבירים סיגריות. ריח הגראס כבר באוויר. יושבים ככה, שעות. מדברים, שרים, צוחקים, מתחבקים, מתחממים.  בשקט, בשקט.

הרגשה של אהבה.

אני וילדי פרחים אמיתיים. כאלה שנולדו בתקופה המתאימה. שבחרו בה כדרך חיים והתקבצו מכל העולם כאן בבירת ההיפים, בביירון. אנשים רוחניים, צנועים, טבעיים, צמחונים, אקולוגים וחופשיים. טוב, אולי לא כולם כאלה - אבל ככה הרגשתי שם, במסיבה.

הרבה אהבה.

וראיתי אותם, שכבר עברו כברת דרך, וחוו, וידעו, והרגישו, וניסו. והם נראו נהדר. קצת מבוגרים. קצת רזים. אבל יפים, ושמחים. קורנים בשלוותם ומרגשים בנוכחותם. עמדתי לידם. נשמתי את ניחוח הטבע והעשן, וספגתי עמוק עמוק את הרגע.

ומחשבה אחת עלתה בראש כשנפרדנו מהם: הזמן לא מחכה לאף אחד. אפילו לא לי.