כשאהבה גדולה נגמרת, הכל נהיה כל כך כבד תחושה של מוות וריקנות מחלחלת לעמקי הנשמה ולא מותירה מקום לאוויר צח, חיות ותקווה. כמו עדר פילים שאיבד את המנהיג, עומדים חסרי כיוון, מעל לגוף הדומם. מעבירים חדק עדין ומרפרף על קימורי גופו וקפליו המוכרים כל כך של האהוב, יודעים היטב שאין סיכוי, אבל ממאנים להפנות גב לדבר הגדול הזה, שהיה. ואנחנו, כביכול, יצורים מפותחים הרבה יותר, פיתחנו לאין שעור את האינטלקט והרגש. ואולי דווקא בגלל האבולוציה הזאת, לוקח ללב הרבה יותר זמן לעכל את מה שהראש הבין כבר מזמן.
|