(אני עמדתי בשער הפרחים בכלל והפתק התגלגל אליי מהרוח שהיתה, כן? זה היה באמצע החורף והיתה רוח קרה מאוד. עוד לא היה גשם והכל היה יבש, ככה שהפתק שהתגלגל אליי היה במצב לא רע.

אני יודע, שכל אחד מאתנו במצב שפוי היה מחזיר את הפתק למקומו או שם אותו בגניזה. אבל חשתי שמפעמת בי רוח עיתונאית מן הזן הישן. הרצון לשתף את הציבור, ולחשוף בפניו מעט מהוויתה של עיר הקודש עשה בשיקול הדעת שלי כבשלו):

שלום סנהדרין. אני יודע שזה רק פתק שאני שם בכותל, ואתם מקיימים אותו, ואחרי זה בא הבוכרי מעיריית ירושלים ומנקה בין כל החריצים של הכותל את כל הפתקים של אנשים כמוני וכמו מדונה.

אני גם יודע שאם לא הייתי אומר בוכרי, אלא עיראקי - זה היה תופס. כי עובדי עירייה בכל מקום הם מזרחים חוץ מחיפה. אז תסלחו לי אבל זו רק מטבע לשון.

אני חושב שפעם אמרו לי שאתם כמו מין ועדה בשמיים שמסננת בקשות מהפתקים בכותל. מה שלא עובר סינון, הולך לצדיקים לייט. יענו מהאלה של המאה שנה אחרונות. ומה שכן עובר הולך ישר לאלוהים.

אז אני מבקש מכם פעם אחת ויחידה - תעבירו ישר לאלוהים.

לאלוהים -

אלוהים, אין לי זמן. אני מובטל, ישן שלוש שעות בלילה מרוב דאגה. מה יהיה? מה עם אוכל לילדים? איפה נגור בחודש הבא?

אלוהים, זוכר שכשהייתי ילד, הביאו את הגלימה של הצדיק סלמן ברדה ממרוקו. גלימה בורדו כזו עם צ'וקו על הראש, זוכר? ואז בתור ילד קטן ותמים ביקשתי ממך פרארי טסטרוסה 83 בצבע אדום. ואתה לא נתת לי. אחרי זה בקבר האר"י ביקשתי ממך למבורגיני קונטאש 87 עם דלתות שנפתחות למעלה בצבע בורדו וגם את זה לא נתת לי.

ובקבר ר' מאיר בעל הנס זיע"א ביקשתי פונטיאק פיירבלייד עם גג נפתח בצבע לבן וריפודי עור צבי בצבע חום וגם את זה לא נתת לי.

אז אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה.

בבקשה אלוהים, תן לי את הכוח לצאת ולהקים עסק עצמאי גלובלי שיפרנס מאות אלפי משפחות ברחבי הארץ והעולם. תן לי את היכולת לתת לכולם מתנות בסוכות ובפסח בסכום של שש ספרות, ובונוסים שיוכלו לרכוש נדל"ן בכל אפריל.

תן לי את העוצמה להצליח להחזיק מטוס פרטי כדי שאוכל להגיע לפגישות חשובות ברחבי העולם, ולסעוד בשולחנות מלכים ורוזנים, שועי עולם ואחיותיהם על מנת שאוכל בישוב הדעת לכלכל ולהזין עשרות עמותות צדקה וחסד.

תן בי את הרצון לשלוט במדינה או שתיים כדי להטות את החלטותיהם באו"ם לטובתנו.

הב לי את העוז לשבור את שוק האנרגיה בעולמי עם מוצר מהפכני שיביא שחר חדש לאנושות, ורצון לשלום בין העמים.

החדר בי את האמונה שביכולתי ליצור סביבה טובה יותר לילדינו.

לכל השאר אני אדאג.

(ופה השם היה מטושטש עם עקבות צמיגים של אופניים של הבוכרי מהעירייה, שלוקח את כל הפתקים לגניזה בהר הזיתים. אבל כשעקבתי אחריו ראיתי שאת חלקם הוא מוכר לחברת נייר ידועה, ואת הכסף הוא משלשל לכיסו. אז פניתי ליועץ המשפטי של עיריית ירושלים בתביעה לפתוח בחקירה פלילית נגד הבוכרי של העירייה. אז היועץ לא החזיר לי תשובה, אבל למחרת 800 בוכרים מבוכריסטן או איפה שהם לא גרים צבאו על הבית שלי. אז התקשרתי למשטרה, והם אמרו שהם תכף שולחים ניידת. מה ניידת? אמרתי להם. מסביר לכם 800 בוכרים. באשכנזים זה יוצא לפחות 3200. אז אמרו שכדי לאמת את הדברים שלי הם ישלחו ניידת. אחרי שלוש שעות הם שלחו ניידת. הבוכרים הם קצת עם מוזר. הם חיכו שאני אצא מהבית כי הם לא רצו להיכנס. הם נותנים כבוד למזוזות, ולכן לא פירקו לי את הבית הנחמדים האלה. אחרי ארבעים דקות שוטר אחד הצליח להתחמק בעור שיניו ולברוח לתחנת המשטרה. את השוטר השני הם בלעו, כי אני בכל אופן עד היום לא שמעתי ממנו. ומבחינתי בוכרים יכולים לבלוע אנשים כשהם רוצים. אשתי בוכרית. אז אני יודע מה זה. אז פניתי לאשתי שאמרה לי להתקשר לאבא שלה. אבל אבא שלך מת כבר שלוש עשרה שנה אמרתי לה. אז היא אמרה שגם כשהוא היה בחיים לא התקשרתי ושעכשיו אני אוכל את מה שאני מבשל. הייתי אובד עצות, חסר אונים. ועוד מעט אני צריך לקחת את הילדה מהגן. אז יצאתי לבוכרים ואמרתי להם - פוס. אני צריך להביא את הילדה מהגן. אז אחד מאחורה צעק - היא כבר פה. ואחרי זה הוסיף - אז אין פוס. ניסתי לברוח פנימה, אבל הם תפסו אותי וגררו אותי למערת צדקיהו. אמרו לי - עכשיו תלך עד שתצא ביריחו. אחרי חמש שעות יצאתי באמצע דיזינגוף סנטר. ישר תפסתי מונית לתחנה מרכזית וניסיתי לעלות על קו 405 לירושלים. אמרו לי - הכל תפוס עד תמוז תשצ"ט. הבוכרים קנו הכל. עולים לירושלים לקרוע לאיזה אשכנזי את הצורה. אבל אני בכלל בולגרי אמרתי להם.

ישר קרעו לי את הצורה).