פוסטים אחרונים
- לשמוע בפעם הראשונה- מיד- האומנם? 9/10/15
- הציור של שירה בגיליון עיניים 26/7/15
- שנה שאינך איתנו 18/6/15
- האנטישמיות חיה ובועטת 7/4/14
- הר של תקווה- חלום שהתגשם 11/2/14
- שנת 2013 המאתגרת והעמוסה 24/1/14
ארכיון
איך התגלתה חרשותי?
הדלת נטרקה בעוצמה, משמיעה קול שאון חזק, גורמת ללבה של סבתי שרה לנתר. מיד מחשבתה היתה נתונה אליי. היא שמרה עליי מרבית היום, כשהוריי היו בעבודה. היא היתה בטוחה, שניעורתי בבהלה. פתאום קלטה סבתי, ששקט מדי. שום קול בכי לא נשמע מכיוון מיטת נכדתה. היא מיהרה אל החדר, בו נמצאתי. סבתי הביטה נדהמת בי. ישנתי, כשמוצץ בתוך פי. הספק חלחל בסבתי, פוצע ומכאיב לה. היא טרקה מאחוריה את הדלת של החדר. ההמולה, שגרמה בכוונה, לא השפיעה כלל עליי. החשד החל להתאמת. סבתי ניגשה אל המיטה וגחנה מעליי. היא צעקה בקולי קולות, "תתעוררי, ורד!". המשכתי לישון בשלווה.
סבתי יצאה מהחדר נרעשת והתיישבה במטבח. היא חשה, איך האפלה מכסה את עיניה. -"למה?!?, למה אתה לא מניח לנו?!?". היא לא ידעה למי היא פונה. היא נטשה את אלוהיה אחרי השואה, אך למרות הפניית העורף האמינה סבתי שרה בכוח עליון כלשהו, שמנווט את דרכינו. היא האמינה, שלכל אדם נגזר גורלו מראש. -"למה אתה פוגע בנו שוב?!?, לא מספיק סבלנו?!?". קודם בני משפחתה, שנרצחו ונעלמו באש המשרפות של הנאצים, אחר כך חתנה, שכמעט מת בעלותו על מוקש, וכעת התינוקת, שאינה מגיבה כלל לרעשי הסביבה. איך אוכל לספר להם על החששות שלי?, העצב פשה בה. היא ידעה, שלא תוכל לשתף איש ממשפחתה, עד שתאמת את החשד האיום.
-"את משוגעת!".כך פסק הרופא, מביט בתדהמה באישה המבוגרת שמולו. "היא שומעת היטב", אמר הרופא, מצביע עליי. "היא לא שומעת", אמרה סבתי, "ואני בטוחה בכך". הסבתי את ראשי אל סבתי. "תראי, איך היא מקשיבה לך", אמר הרופא ובדברו אל הסבתא, הסבתי שוב את ראשי והפעם לכיוון הרופא. "היא ממש מקשיבה לנו ומבינה את כל מה שאנחנו מדברים. נכון, ורד?", קרץ הרופא אליי. "היא תינוקת ערנית", המשיך הרופא לדבר, "ממש מותק. אל תדאגי, היא שומעת טוב". סבתי יצאה החוצה, דוחפת את העגלה, שישבתי בה. היא פסעה בצעדים איטיים ברחוב והתיישבה על ספסל. "את לא שומעת, נכון, ורד?", אמרה אליי בקול רווי בכאב. סבתי הביטה בי וידעה, שלא שמעתי אף מילה ממה שאמרה לי. ערנותי הטעתה את הסובבים אותי.
-"למה את עצובה?". סבתי הרימה את ראשה. אישה בת גילה עמדה לידה. זו היתה אולגה, ידידתה הטובה, שהתגוררה קרוב לביתה של סבתי. עד כה לא סיפרה לאיש על חשדותיה לגביי, אך כעת היא חשה צורך לשתף מישהו בכך. "הייתי אצל רופא", החלה סבתי לספר ופניה של אולגה הרצינו, "הוא לא מאמין לי". "למה הוא לא מאמין?", שאלה אולגה. -"שהיא לא שומעת". בהתחלה לא הבינה אולגה על מי סבתי מדברת, אלא רק אחרי שראתה את עיניה של סבתי המתמקדות בי. ישבתי בעגלה ונראתי כעוקבת בסקרנות אחרי שיחתן. "מה קרה לך?!?", קראה אולגה, "בטח שורד שומעת!, תראי איך היא מקשיבה לנו". סבתי חשה חסרת אונים ומתוסכלת. אפילו ידידתה התקשתה להאמין לה.
סבתי הלכה שוב לרופא אחר, שהתייחס יותר ברצינות לתלונתה. "הניחי אותה על הרצפה", הורה הרופא. הוא הניח את הסטטוסקופ ומקל לבדיקת הגרון לידי. גיליתי עניין בצעצועים הלא מוכרים והחלתי לבחון אותם בסקרנות. "נבדוק, אם היא אכן שומעת", הסביר הרופא לסבתי, "היא עסוקה ולא רואה אותנו כעת, כי אנחנו מאחוריה. אני אמחא כף ונראה, אם דעתה מוסחת". הרופא מחא כף בחוזקה מאחוריי. סבתי הביטה דרוכה בי. לתדהמתה הסבתי את ראשי במהירות אל הרופא. "ראית?", קרא הרופא, "אין שום סיבה לחשוד, שורד לא שומעת". סבתי חשה, כי הרופאים חושבים, שהיא דאגנית והיסטרית, אך היא ידעה את האמת. היא הבינה יותר מאוחר, כיצד הצלחתי להערים על הרופא. בבדיקה שיחקתי ליד ארוניות, שדלתותיהן היו עשויות זכוכית, והבחנתי בהשתקפות הרופא מבעד לזכוכית. הנף ידו של הרופא עורר את תשומת לבי ולכן הסבתי את ראשי אחורה בסקרנות.
לבסוף לאחר נדנודים ניאות הרופא לשלוח אותי לבדיקת שמיעה בבי"ח. את הבדיקה מבצעים באמצעות גלי המוח. במהלך הבדיקה, שנעשתה בהרדמה, הצמידו אלקטרודות לראש, השמיעו רעש ובדקו את התגובה המוחית.לא היתה תגובה. הייתי חרשת לחלוטין.
לסבתי היה קשה לספר לבני משפחתה על כך. אמי הוכתה בהלם. -"מה יהיה איתה, אמא?, איך היא תסתדר?". -"יהיה בסדר". -"כלום לא יהיה בסדר. היא לא שומעת כלום". סבתי השתתפה בסבלה של אמי, שהגורל התאכזר אליה שוב. לא מספיק היה, שבעלה עלה על מוקש שלושה שבועות אחרי חתונתם והפך לנכה, וכעת גם בתה הבכורה היא נכה. -"היא תדבר?". סבתי זכרה, שבילדותה התגורר אדם חרש בשכונה, שכולם ריחמו עליו, שהוא חרש, אילם וגם כסיל. הילדים נהגו ללעוג לו. סבתי ידעה, שנכונו לי חיים לא קלים. -"היא תלך לבית-ספר רגיל, אמא?". השאלות הכאיבו לסבתי. "היא תלך, יהיה בסדר", אמרה סבתי והאמינה, ששיקרה.
הכי קשה היה לה להתמודד עם סבי יצחק. סבי הביט נדהם ומזועזע בסבתי, שראתה את עיניו מתמלאות בדמעות. הוא קם ולא אמר מילה, אלא יצא מהחדר והסתגר בתוך חדר האמבטיה. סבתי שמעה את קול בכיו. היא רצתה לתמוך בו, אך הדלת היתה נעולה. סבי הסתגר במשך יממה שלמה בחדר האמבטיה וסבתי התענתה מסבלו הרב. למחרת אמרה סבתי לסבי בקול תקיף, "אתה חייב להיות חזק!". "אני לא יכול", קולו היה חנוק. -"אתה חייב!. בשביל בתך!, איך היא תרגיש, אם תראה אותך בוכה?!?". "אשתדל", אמר סבי קצרות. סבתי הרגישה, שהיא חייבת להיות חזקה למען משפחתה.
סבתי הביטה בי ולבה נכמר ברחמים עזים כלפיי. אלו חיים יהיו לה?, הרהרה בכאב, האם תצליח לדבר?. האם תוכל להיות כמו כל אחד?. האם תתמודד בהצלחה עם הקשיים הרבים, שיעמידו בפניה החיים?. כל כך הרבה שאלות נוקבות וכואבות ומענה אין עדיין. רק הזמן יוכל לתת תשובות. פרצתי בבכי. סבתי מיהרה אליי והרימה אותי. "הכל יהיה בסדר, ורד", לחשה אליי, "אנחנו תמיד נהיה איתך".
סבתי נהגה לספר לי על חייה וסיפור זה הוא תיאור מפיה על גילוי חרשותי. סבתי אכן עמדה לצדי תמיד ובזכותה ובזכות בני משפחתי הצלחתי להתגבר על הקשיים, ללמוד לדבר ולהשתלב במסגרות הרגילות. נבואתה השיקרית לאמי התגשמה. |
תגובות (28)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעניין מאד. תודה על המידע.
כלבתי אלפי עם הזמן חלה הדרדרות בשמיעתה ולכן חדלה לבצע את תפקידיה ולקרוא לי, אך בסך הכל זה לא הפריע לה להמשיך ליהנות מהחיים.הי
בקשר לתפקודו של של הכלב החרש, הכלב הוא בעל חיים סתגלני ולומד ליהנות מחייו בכל מקרה.
זכור לי כלב עיוור משרותי הצבאי שבמשך חודש ימים, איש לא ידע על מגבלתו. גם כלבים חרשים לא סובלים מכלום אולם קל יותר להבחין במגבלתם זו.
יש קושי בגידול כלב לא שומע. קשה מאוד לתקשר עם כלב חרש וצריך לחשוב על שפת סימנים ויזואלית כלשהי.
האם כלב חרש משתמש יותר בחוש הריח? על כך קשה לי להשיב. כעיקרון, (בלי קשר לחרשות), ככל שאוזניו של הכלב שמוטות יותר, כך הוא עושה שימוש רב יותר באפו.
תודה רבה לךאין כמו סבתא
תודה על שיתוף
וחיבוק*
כן. גילוי חרשות במשפחה במיוחד משפחה שומעת הוא מאד קשה לבני משפחה.
אני רואה את זה כל הזמן במיח"א אצל הורים שומעים, שהתגלה להם שילדם לא שומע. זה הלם עבורם והם צריכים להתמודד עם זה.
תודה על האינפורמציה המעניינת איך מגלים חרשות אצל כלב. האם חרשות משפיעה על תפקוד הכלב בחיי היום יום?. או שזה לא משפיע כ"כ על הכלב, כי הוא משתמש יותר בחוש הריח?.
אמנון, לכבוד לי שאתה קורא אותי בשעה כה מאוחרת ונהנה מכתיבתי. שוב תודה.
מאוד מרגש. בטוח שרגע גילוי כזה הוא רגע קשה במשפחה.
אגב, הידעת שבדיקות חרשות לכלב עושים אך ורק באמצעות מזון?
ממש כך. משמיעים לו צליל ומיד נותנים מזון, כך כמה פעמים, ואז משמיעים את הצליל ומביטים בהתנהגותו.
זאת משום שאין כלב שלא למד את זה. יש רק שאינם שומעים.
לפי השעה את יכולה לראות שאני עדיין קורא אותך ורואה שקראתי אותך נכון פשוט מדהימה ....
אמנון
קישור חמוד, אהבתי, תודה לג'ולי!
(אמנם ראיתי את הסיפור פעם, אבל היה טוב להזכר שנית)
ורד תמו להיום כוכבי הוירטואלים.
את כוכבת גיבורה יום יומית... ומניח שאינך מסכימה איתי. הכרת פעם גיבור שחשב שהוא כזה?? :-)
הסיפור מבטא ים של אהבה , חשבון נפש, קירבה והקרבה. זכית בזה לצידך . המשך כל הטוב.
תודה על תגובתך
אכן אין כמו אינסטינקטים של סבתות ואמהות. לפעמים הן יודעות יותר טוב מהמומחים הכי גדולים. לכן צריך להשתדל להקשיב לתחושות הפנימיות וללכת לפי זה.
אוף איתך, מה יהיה? כל פעם שאקרא את הבלוגים שלך אבכה? אני באמצע יום עבודה :-) אנשים לא מבינים מה עובר עלי.
אין כמו אינסטינקטים של סבתות ואמהות. האהבה שלהן לילדיהן ולנכדיהן היא הדבר החשוב ביותר. סבתך ניחנה באופי עיקש ונחוש ועמדה על כך שתאובחני כראוי.
אני מצדיעה לה ולך על הדרך הלא קלה (בלשון המעטה) שעברתם כולכם.
אין לי ספק שזה מה שעשה אותך, בין היתר, לבן אדם המדהים והחזק שאת היום.
ורד,
הסיפור שלך מדהים. הכתיבה עוד יותר!
מתי הספר?
יקירתי, את תגיעי רחוק עם הספר!
את מרגשת, מדהימה!
עוצמתית!
שאפו לך יקרה!
העלת חיוך גדול על פניי... אך ברצינות- אתה מאד צודק... הילדים של היום יכולים לקבל דברים שיכולנו רק לחלום עליהם. מי חשב לפני 30 שנה שימציאו מכשיר שיאפשר לילדים החרשים "לשמוע"?.... זה נשמע אז כמו פנטזיה או מדע בדיוני. בטוח שבעתיד יהיו אמצעים טכנולוגים עוד יותר מדהימים...
ורד - אכן עדיף לכבדי שמיעה וחרשים להיולד כמה שיותר מאוחר - ועדיף בעתיד
לירית אעשה את זה אחרי שאגמור עם סיפור הניתוח
תודה. הצלחת לשים את הקישור ולשמחתי הצלחתי לראות את המצגת והתרגשתי מאד ממנה. מאד אהבתי את הסיפור. זה מזכיר לי, כשהייתי ילדה קטנה, הסברתי לסבתי למה נולדתי חרשת וסיפרתי לה סיפור קטן: "לפני שנולדתי, עמדתי בתור ליד דוכן שחילק שכל ורציתי לקבל מנה כפולה ולכן פספסתי את התור לדוכן של השמיעה"... היא היתה צוחקת מהסיפור שלי...
הלוואי שיום אחד אצליח לכתוב ספר על חיי ולהוציאו לאור. זה כבוד גדול בשבילי, שאת רוצה להיות הקונה הראשונה. תודה!!!.
ורד,
לאחר דברייך...ועם המייל שקיבלתי הבוקר
את ללא ספק ילדת השבת של סבתא...
המייל שהציף אותי הבוקר בדמעות...
אני מצרפת לך אותו...בתקווה שאצליח.
http://www.upfree.net/7163967
ללחוץ על קובץ הורדה
ואז על פתח....
ג'ולי
בכיתי
וזאת למרות שהתברכת בסבתא כזאת.
אני מצפה לראות את הספר שתוציאי על חייך, אשמח להיות הקונה הראשונה!
צלף היקר,
אכן סיפור סיפור,
אל תשכח לספר אותו בבלוג שלך!
ליריתוש.
מיכאל היקר, תודה רבה על כל המחמאות. אני כן מסמיקה...
סיפורך מעניין מאד. לצערי הרבה חרשים ולקויי שמיעה אובחנו בעבר באיחור. כיום המצב השתפר יותר, כי אם יש עדיין מקרים של שמיעה פגועה שמאובחנים באיחור. יש כיום יותר מודעות. בטיפת החלב וגם אצל הרופאים יש יותר עירנות למצב. מצחיק שפעם הרופאים היו טועים בגדול באבחון, שוללים אפשרות לשמיעה לקויה ואפילו שוקלים פיגור במקרה שלך. כיום ידוע לי על תינוקות, שמאובחנים מהר תוך חודש, למרות שהוריהם שומעים ואין סיבה לחשוד בשמיעה לקויה וזה הודות לעירנות של הצוות הרפואי ובדיקות שנעשות לאחר הלידה. אבחון מהיר הינו חשוב, כי מקבלים טיפול ושיקום, שיכול לצמצם את הפיגור השפתי בהמשך.
תודה יקירתי. אכן סבתי השפיעה עליי רבות והיתה דמות מאד חשובה בחיי. בזכות אהבתה הגעתי רחוק.
ורד יקרה,
הרשי לי רק להוסיף את המילים הבאות:
כמי שמכיר כיום את ורד היטב,ממש לא ייאמן איזו דרך ארוכה עברה מאז ינקותה,ולאיזה הישגים נפלאים הגיעה בזכות חוכמתה,נחישותה,עוז רוחה וכח רצונה האדיר.
ורד ויואל(בעלה),ההורים של איתי ושירה המקסימים,אנשים צנועים להפליא וברי לבב,הם הגיבורים האמיתיים שלנו!(נא לא להסמיק...)
שאפו ורד!
Bionic Ear
שורות אלו נכתבו על ידי מפגר עם דיאוגנוזה
טוב אספר את סיפורי - נולדתי בוינה להורים שנולדו בארץ ואבי פשוט נסע עם אימי לוינה כדי לילמוד מקצוע שאז לא למדו בארץ, ואז זה היה עיר מאוד זולה ללימודים ולחיים (היום זאת עיר מאוד יקרה).
נולדתי שם והייתי תינוק כמו כול הילדים, לא בדיוק - כי נולדתי כפג רחוק מהאינקיבטור והייתי חצי שנה בבית חולים, אבל מרגע שיצאתי התפתחתי רגיל כמו תינוקות רגילים חוץ מדבר אחד..
לא דיברתי
אז הורי לא הבינו מה הקטע שלי - הגבתי רגיל הראתי שאני יודע הכול חוץ מלדבר ביאושם הלכו לפרופסור שם לילדים באוניברסיטה - והוא כמובן עשה לי מבדקים - והכריז להורי שהוא מצטער - אבל יש לי פיגור שמונע מימני לרכוש שפה - הוא ניחם את הורי שכנראה אוכל לרכוש מלאכת כפיים יד ולעסוק בה - וגם העניק להורי תעודה רשמית עם הדיאגנוזה..
ארכו הימים ואימי הקפידה לדבר אלי ולהשמיע לי שירים עם הטיפריקודר - אז יום אחד אבי הלך לישון וביקש להנמיך את העוצמתץ הקול - אימי הינמיכה את הקול וראתה שאינני מגיב.
הגבירה את עוצמת הקול - ראתה שאני מגיב,
מיד העירה את אבי ואמר לו אני פשוט כנראה לא שומע.
אז הם הלכו לרופא ילדים - והרופא לקח קולן והפעיל אותו בתדירות גבוהה בעוצמה גבוהה מאחרוי ראשי - לא הגבתי
הגבתי רק לתדירויות נמוכות בעוצמה גבוהה...
מייד אמר להורי - הוא חירש - ושאל את הורי מה שפת הדיבור בבית - עברית...
מוטב שהוא יחזור לארץ - חירש צריך להשתקם בשפת דיבור אחת..
וכך היה - בגיל ארבע וחצי אימי חזרה לארץ איתי ורשמה אותי למיחא בוגרשוב וטיפולו של ד"ר גרי רייכשטין (היום פרופ בדימוס עם עם תואר מעין האבא של כבדי שמיעה בארץ) אבי נשאר בוינה עד שגמר את הדוקטורט...
כוכב ענק לסבתא שלך!!!
עכשיו הבנתי מדוע ביקשת לקרוא לשירה על שמה, זה מצמרר.
את בוודאי עוד תספרי רבות על שותפותה בדכך.
עיני דומעות, ליריתוש.
אין לי כוכבים, אבל אשוב כשיהיו.