"תשמע", הוא אמר לי, "יש שני סוגים של אנשים . כאלה שיבקשו נדבות, וכאלה שיבקשו חכה כדי לדוג ולמכור את הדגים שידוגו וככה יצאו ממצבם הקשה. והאמת, אלה שמבקשים נדבות - יותר ראליים. אין דגים היום בים.תראה.." הוא שלף בפעם המאה את החכה מהים והראה לי שהפיתיון היה עדיין על הקרס. "אין דגים פה, היו, נמאס להם לבוא לפה, בצדק, לא טוב פה , וגם הם כנראה הבינו שאין ארוחות חינם . אין, וספק אם היו". צחקתי, בנימוס, "אל תצחק, אני רציני, אני 30 שנה דייג ועכשיו אני חושב לבקש נדבות כי אין דגים, פשוט אין, אני לא צוחק." "בטח היו פעם" עניתי לו. "אתה לא מבין" הוא ענה "אתה חושב, הנה דייג, מדבר במטאפורות... זה לא מטאפורה , אין דגים. יש חכות, יש רשתות, אין דגים. או שמתו, או שהלכו לחלק אחר של הים ששם לא ידוגו אותם. אולי נמאס להם, אולי בצדק. התחיל המרד הגדול. ויש לי חבר רפתן שאומר שהפרות לא שקטות יותר. נותנות חלב אבל בכעס. זה לא טוב לשתות חלב של פרה כועסת. ואני מהמר שזה רק עניין של זמן שהפרות והדגים יעשו לבני האדם מה שבני האדם עשו להם. זה רק עניין של זמן - אתה תראה...".