נקודת הג'י
לראות שנית שורות שנכתבו מכבר
הדיו דהה כמעט
ומשהו הצהיב הניר המקמט
וריח של עבר
הוי מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
של יד הזכרונות
הנה נתן האות, ואך נתן האות-
והרחוק קרב.
{רחל}
פוסטים פופולאריים
-
תולה את נעלי הריצה
16/11/08 | 10064 צפיות
-
שלוש תמונות זיכרון
26/1/10 | 2020 צפיות
-
המכתב
29/1/08 | 3554 צפיות
-
מלכת אסתר
20/8/09 | 19728 צפיות
-
סקס, שטויות וסודה לשתיה
19/3/09 | 3833 צפיות
-
הכימהון שהביא לשיגעון
20/8/08 | 2213 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום אחד 6/6/11
- נכון.. 2/6/11
- אולי היום... 22/2/10
- טיפה בים 8/2/10
- שלוש תמונות זיכרון 26/1/10
- ספר אנושי 10/1/10
אחרי עשרים שנה
***
בציור: פֶּרסֶפוֹנֶה, בתה של אלת האדמה דֶמֶטֶר, שנחטפה בידי אל השאול האדֶס ובילתה חצי שנה איתו מתחת לפני האדמה וחצי שנה עליה.
|
תגובות אחרונות
-
שיר_שטוטית
בתגובה על יום אחד
-
ארזעמירן
בתגובה על ספר אנושי
-
שיר_שטוטית
בתגובה על נכון..
-
blue b
בתגובה על אולי היום...
-
ארזעמירן
בתגובה על סקס, שטויות וסודה לשתיה
-
.gandalf.
בתגובה על רומר וגוסיפ
תגובות (87)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קשה. ואמיץ ושפוי.
שיהיה לך רק טוב.
את אישה אמיצה. אני גאה בך.
- מצטערת שאין לי מילים אחרות, חכמות יותר אבל כולי התפעלות ממך, בחיי -
אני שמחה שיפה לך. אני בשביל למרוח את הלק–כסף שהבאתי לעצמי פניתי עכשיו לידיים מקצועיות...
כל אונס הוא מזעזע, נפשי או פיזי. זה לעולם לא נשכח, אבל בהחלט אפשר לעבור הלאה, זה לקח לי המון שנים, אבל בסוף זה קרה.
זה פוסט רפאים, אפשר לכתוב מה שבא, במילא אנשים לא שבים אחורה, יש בזה סוג של תרפיה.
עכשיו שאני חופשיה כציפור אפשר להתחרע על הפוסט הזה בשטויות.
נגיד
מרחתי עכשיו לק בצבע סגול פאטלי שמיא הביאה לי בפריז.
מאמם.
לא, יקירתי, לא גרמת לי לאי נוחות. אולי להבנה שגם אני דיברתי על סוג מסוים של אונס, גם אם הוא אונס נפשי.
או לפחות על התעללות.
נעמית - זו לא אהבה, זה סיפור על אונס, אני מצטערת שזה לא כלכך ברור..ולאורך כל הפוסט הזה ניסיתי להסביר, למרות שמי שקורא ממש ממש בין המילים יכול להבין שזו לא אהבה.
אבל הנה - כתוב במפורש!
סליחה אם גרמתי לך לאי נוחות.
זה כל כך מוכר, תמיד אני תוהה איך התחושות הללו יכולות לדור בצוותא
כעס ועלבון ויחד עם זה רחמים וחמלה.
איך אפשר לחוס על אנשים שפגעו בך.
איך אפשר להשאיר פינה חמה בכל הכאב.
לא יודעת אם זו חולשה או שזה מראה על אנושיות וחוזק
זו חולשה. אבל אי אפשר להימנע מזה
הכאב הצורב של אהבה שנגמרה ושל העלבון ושל הכעס
ממשיך לדור בצוותא יחד עם חמלה ואמפטיה כלפי הפתטיות, שלו, שלי.
היום דברנו על זה - והפכתי בתוך השאלה שלך, את מיא יקרה שלי.
מחקתי את השורה האחרונה -
ואתה ש', ראיתי שהתקשרת אלי, איני מעוניינת בשום קשר איתך.
תניח לי.
שום קשר בשום צורה שהיא לעולם לא יהיה בנינו שוב!
הבלוג פתוח והפוסט רושם.
לא היה מה להרפות, וזו לא הייתה אהבה.
אבל השלמה ולעבור הלאה.
הגעתי מאוחר מידי? עוד פתוח?
כתוב נפלא.
תמוה איך אנשים מפרשים אהבה ומה הם עושים בשמה.
אבל נשמע שהוא הירפה.
ויותר חשוב - גם את.
איחולי אהבה נעימה.
אלת האש,
כמה קשה ..... וכמה , ...חסרה לי מילה, שאת יכולה לדבר על זה.
כמה חבל שכך עברו עלייך השנים אך כמה, שוב חסר......., כמה טוב שאת מספרת ועומדת מול האנשים שעשו לך את העוול הגדול הזה.
אני מקווה שאת בעזרת כל הסובבים אותך ואנחנו תוכלי לאסוף את עצמך , מה שאת כבר עושה, ולצאת לעולם חדשה ופורחת. לכבוש ולקחת לך מה שאת יכולה ומגיעה לך.
לו יהי
כרגיל: באיחור ומעושנת ,מה שמציב אותי בנקודת פתיחה לא משהו אבל נראה לי שאת מכירה את מצב הצבירה הזה לא רע.
לא הצלחתי לקרוא את כל התגובות ,אבל אני מבינה שהיתה פה סערה ולא מעט ריבים .איך בכלל אפשר לריב כשמדובר באהבה?
הקשבתי ,צללתי לעומק,הצלחתי להזדהות גם אם לא עברתי את אותם הדברים,הבנתי,הבנתי הכל,הבנתי אותך .
אני אוהבת את הפצעים שלך ,את התובנות שלך ,את דרך ההתנהלות שלך .אני לא שופטת .הכל פה -שלך .
זה מבנה האישיות שלך ,זו את ואפשר רק לאהוב את זה .אם זה לא היה כך זאת לא היית את וזה לא היה ככה :מלא ביופי .
נפש שסועה היא מנת חלקנו ,אנחנו צריכים להשתדל לאהוב אותה קצת.
ואם אף אחד עוד לא אמר לך את זה ואלרי,את ראויה .את ראויה לאהבה .
תראי ,אפילו דמויות וירטואליות מתאהבות בך ממש ממש בקלות .
נשיקות .
כתיבה חזקה מאוד.
נגעת בי.
ריגשת אותי.
אני לא חוסמת אנשים בגלל דעות..
אני אחסום אנשים אם הם ילכלכו לי את הסלון הוירטואלי הפרטי שלי..וגם..זה צריך להיות ממש מלוכלכך...עד אז מותר לכל אחד להביע את עמדתו.
החיים שלי, יפים.
עם התשוקה והלהט והכעס והרצון..וכל הצרכים..הכל שלי.
אני אדם בועט...תמיד הייתי.
תודה על האירוח, על זה שאיפשרת לבלוג שלך להכיל את דבריי
ושלא חסמת אותי.
תודה,
ומאחל לך כל מה שיעשה לך טוב
מכל הלב.
זרמוש, הויכוח איתו הוא חסר משמעות...זה כמו לדבר לאדם מהופנט.
הוא לא ממש מקשיב, הוא חוזר על עצמו כמו במנטרה.
והאמת שהוא אחד מיני רבים שפשוט באמת חבל על האנרגיה..תוציאי את העוקץ כהגדרתו..ותמשיכי הלאה..
ולך, אכן דעתך שלך. הבלוג שלי.
וכאן אני עושה מה שטוב לי.
אנחנו מדברים אחד ליד השניה .
וכל אחד עם הנסיון חיים שלו והדברים שהוא צבר וראה .
אני לא אענה על כל מה שכתבת כי אין בזה הרבה ממה שאני אומרת .
אני חושבת שאם היא הרגישה צורך לעלות בבלוג שלה פוסט כזה , אז אשרייה
אחרי הכל בלוג שלה .
ואם היא משתפת אז אחלה . אחרי הכל תחושות וחוויות שלה .
אי אפשר להפריד את העבר מהעתיד וממי שאנחנו .
אפשר לנטרל חלק מההרס שהוא יכול להביא איתו .
ואני לא מאמינה בהמון שיטות . כל הסדנאות לפיתוח האישיות (נו וכל השאר) הם
אחלה מוצר כלכלי .. אבל התבגרות וגדילה זה תהליך שלוקח זמן ..
זה מה שאני יודעת , אני לא יודעת הכל . בכלל לא . אבל את זה אני יודעת .
הסדנאות האלו יכולות לעזור למי שרוצה לגדול אם הוא בתהליך
אבל מותק , זה שתחייך לשמש לא אומר שהיא תחייך אלייך חזרה ..
סליחה היא התהליך הכי חשוב בחיינו , ביום שהיא תסלח לאדם שפגע בה
(וזה הדבר הכי קשה שאפשר לעשות ) היא תוכל להניח אותו מאחורייה
אבל מעשיו .. מעשיו תמיד ישארו איתה , יודע למה ?
כי אלו צלקות . וצלקות כבר לא ניתן לרפא .
עם השנים הם מתהדות .
זוהי דעתי הלא מקצוענית והלא אולי נכונה . אבל מהגיהנום כל הדרך לגן עדן עברתי
כברת דרך ארוכה שמרשה לי לבטא חלק מהדברים שאני אומרת פה
ולא, לא למדתי את זה בסדנא .גם לא דרך יוגה
(אבל תתפלא.. דווקא הייתי בכמה . וואלה לא עזר )
צטט: zarmelak 2008-06-28 05:55:19
מילים יפות אתה אומר .. אבל מה הממשיות שלהן בחיים עצמם ? אממ ..
אופי אכן מעוצב עי החיים וחלקו הגדול תלוי מאוד בעבר.
האופי שלנו מעוצב בדיוק ממה שעברנו . ממה שחווינו . ממה שלמדנו
אי אפשר פשוט לשכוח את העבר . זה הכל יפה לומר . אבל אין דבר כזה
בלי שתשכח את עצמך . צריך לבחור.
מהחיים למדתי, במקום שעולה התנגדות - שם יש מה לעבוד, לבחון...
האחווה ביניכם יפה. יש גם תמימות-דעים, בערך...
אם הייתי מבקש ממך לקחת סכין, לפתוח את החזה של מישהו ולהתעסק עם הלב שלו, לא נראה לי שהיית מסוגלת (לא נראה לי שזה תחום עיסוקך. גם אני לא). אבל רופא שרגיל לעשות דברים כאלה, בשבילו זה עניין שבהרגל. ככה אפשר ללמוד להיות בקשר עם ההיסטוריה-האישית שלנו.
אפשר שניזכר, הדרמה שוב תעלה ושוב ניחסף לאותם רגשות שהיו באירוע, כעסים, ורגשי אשם ונקיפות מצפון וכו'...
ובגלל שיש לאירועים מסוג זה משקל רגשי, גם מתוך התת-מודע, האירוע ונספחיו הרגשיים ימשיכו להכביד עלינו בצורה נסתרת בחיי היומיום. ואם האופי הוא באמת דבר חשוב - זה יגרום לעיוות באופי.
אפשר גם להוציא את הדרמה מהסיפור, את המשקל הרגשי מהאירוע ואז כשנזכר בו, הוא יראה בדיוק כמו וריאציה של משהו שחוזר על עצמו אצל רוב בני האדם. זה גם חלק מהעניין של היכולת להיות כאן ועכשיו או לחיות בסרטי העבר והעתיד שהמח מייצר עבורנו.
לגבי לשכוח את עצמי - הלוואי. רוצה באמת לגרום למח להפסיק לספר לעצמו מי הוא, אני...
כל מה שעברנו וחווינו הוא חלק ממי ומה שאנחנו . מותר ואפשר לסלוח , ואז לתת לדברים
להרפות , ללכת . כביכול לשכוח. אבל הם תמיד יהיו שם . תמיד .
לא סתם אמרתי שיש מקומות בתוכנו שאף אחד לא יכול לראות או לגעת .
ושם יש הרבה דברים שקשורים למי ומה ואיך שעברנו .
סליחה והרפייה הן פעולות רצויות וטובות, אך בד"כ לא מספיק עמוקות ורחבות. אם נשאר משקל רגשי/אנרגטי לאירוע - סימן שעדיין לא סלחנו לגמרי.
כשדברים עולים מהעבר הם דורשים טיפול . דורשים תשומת לב .
הם באים לומר , היי . עוד לא התעסקת בי , עוד לא ריפאת אותי .
אחת הדרכים הנפלאות לעשות כן היא דרך הכתיבה .
דרך עוד יותר מופלא היא דרך השיתוף
יודע כמה הבנות עברו כאן ? כמה מחשבות והכרה ?
מסכים איתך. יש עוד דרכים, לדעתי, יעילות יותר.
לגבי השיתוף, אני לא לגמרי מסכים. אבל אם כבר משתפים ואחרים מגיבים. צריך לקחת בחשבון שיהיו תגובות שלא רק מלטפות ואומרות כל הכבוד. יהיו כאלה גם שיעוררו התנגדות (אפילו שהן באות ממקום אמיתי וטוב).
מניסיוני, מחשבות זה לא הכל. ישנה גם ידיעה, שהיא לא מתחום המחשבה (אבל זה לא המקום להכנס לזה).
למדתי שבחיים יש כל כך הרבה דרכים וצורות לחיות . אין דרך אחת ואין אמת אחת .
ומי שמרגיש נכון לעלות את כאביו ואת זכרונותיו על דף נייר (אינטרנט ) מדוע לא ?
לא רק לזכרונות הטובים יש מקום .
אין לי התנגדות לכך. רק באתי להוסיף את תגובתי...
משהו אחרון , וכבר די מאוחר ..
אם אתה חושב שדרך סדנאות לפיתוח מודעות עצמית וזה מגיעה גדילה אמיתית בחיים
אז יש לנו אי הסכמה גדולה
גדילה אמיתית בחיים היא רק דרך הכרה סליחה מודעות והבנה .
והדברים האלו לוקחים המון המון זמן .
זה לא תהליך של 10 ימי ויפאסנה .
זה שתחייך כל היום לא יעשה אותךמאושר .
את משתמשת במילה "מודעות" כאילו היא נמצאת בארנק של כל אחד. בכמה סדנאות מודעות השתתפת, שאת חושבת שאת יודעת על זה כל כך הרבה.
לנתח, לסווג, להסיק על החיים, זה רחוק מלדעת אותם. מקווה שאת מכניסה שם גם אינטואיציה...
אני חי באותו עולם בו את חיה. אבל אני גם מתבונן על עצמי מהצד, במהלך הזרימה והפסקתי לקבל את חלק מהמוסכמויות החברתיות והאחרות.
מנסה לחייך יותר מהלב ופחות מהראש...
:-)
התמודדות עם החיים ועם העבר , זה הדבר היחיד שאני מכירה .
פוסט חזק ,משמעותי ,ומעורר מחשבה
אני בעד להתמודד עם העבר - להוציא לו את העוקץ.
אני מאמין בפתיחות. לא יכול לשנות למי שבטוח שהוא יודע הכל...
היי אלה,
כתוב מהלב עם הרבה עוצמה.
מקווה שהצלחת לעבור את אותה חומה.
החרות הזאת שדיברת עליה, נתקלתי בה פעם בספר של סטיבן קינג - רוז מאדר.
אם לא קראת, אני מניח שכן, בטח תביני למה אני מתכוון.
May the force be with you.
מילים יפות אתה אומר .. אבל מה הממשיות שלהן בחיים עצמם ? אממ ..
אופי אכן מעוצב עי החיים וחלקו הגדול תלוי מאוד בעבר .
האופי שלנו מעוצב בדיוק ממה שעברנו . ממה שחווינו . ממה שלמדנו
אי אפשר פשוט לשכוח את העבר . זה הכל יפה לומר . אבל אין דבר כזה
בלי שתשכח את עצמך . צריך לבחור.
כל מה שעברנו וחווינו הוא חלק ממי ומה שאנחנו . מותר ואפשר לסלוח , ואז לתת לדברים
להרפות , ללכת . כביכול לשכוח. אבל הם תמיד יהיו שם . תמיד .
לא סתם אמרתי שיש מקומות בתוכנו שאף אחד לא יכול לראות או לגעת .
ושם יש הרבה דברים שקשורים למי ומה ואיך שעברנו .
כשדברים עולים מהעבר הם דורשים טיפול . דורשים תשומת לב .
הם באים לומר , היי . עוד לא התעסקת בי , עוד לא ריפאת אותי .
אחת הדרכים הנפלאות לעשות כן היא דרך הכתיבה .
דרך עוד יותר מופלא היא דרך השיתוף
יודע כמה הבנות עברו כאן ? כמה מחשבות והכרה ?
למדתי שבחיים יש כל כך הרבה דרכים וצורות לחיות . אין דרך אחת ואין אמת אחת .
ומי שמרגיש נכון לעלות את כאביו ואת זכרונותיו על דף נייר (אינטרנט ) מדוע לא ?
לא רק לזכרונות הטובים יש מקום .
משהו אחרון , וכבר די מאוחר ..
אם אתה חושב שדרך סדנאות לפיתוח מודעות עצמית וזה מגיעה גדילה אמיתית בחיים
אז יש לנו אי הסכמה גדולה
גדילה אמיתית בחיים היא רק דרך הכרה סליחה מודעות והבנה .
והדברים האלו לוקחים המון המון זמן .
זה לא תהליך של 10 ימי ויפאסנה .
זה שתחייך כל היום לא יעשה אותךמאושר .
התמודדות עם החיים ועם העבר , זה הדבר היחיד שאני מכירה .
פוסט חזק ,משמעותי ,ומעורר מחשבה
אני ?
מה אני מבין מהחיים, אני
שאני אתערב בין הניצים ? לא נראה לי
הנסיון שלי מסתכם בדברים פשוטים
שחיה טובה ומחשבות מתחת למים פעמיים-שלוש בשבוע עוזרות לסדר את הראש. עוד פעם-פעמיים בירה במרפסת ונדמה לך לפעמים שאתה יודע מה קורה איתך
שבת שלום
ריגשת אותי,יקרה...ריגשת.
תיארת את הכאב הזה כל כך מדויק......
קבלי חיבוק,וסלחי לעצמך..
תני לעצמך אהבה
מגיע לך.
אוף לא מצליחה להעביר את מה שכתבתי
כרגיל השטויות של הקפה , והבאגים המעצבנים האלו
מיא, את מעלה כאן דעה פופולרית...
לדעתי, צריך להזהר שהעבר שלנו לא יהפוך למדליות של האגו. (לא שופט אף אחד כרגע).
בעיני האופי מעוצב ע"י החיים, אך לא תלוי בזכרון של העבר.
אפשר לזכור הכל, בתנאי שאין משלמים על הזכרון הזה מחיר בהווה...
(למשל, יכול לעלות זכרון של כאב מהעבר. אם אנחנו מזדהים עם הכאב הזה, אנחנו יכולים להשאב אליו שוב בהווה. לאבד אנרגיה על סרט ישן - בעיני דבר שהוא לא רצוי).
שבת שלום
נכון מאוד, ויותר מזה - יש דברים שאת לא רוצה להשליך, לא רוצה לשכוח - גם הרעים, גם הכאבים, גם העצב - כי הם הפכו אותך למי שאת. ואם את מרוצה מעצמך, אם את לא חושבת שאת איזו רכיכה חסרת מוח, אז זה בין השאר בגלל נסיון החיים שלך. יש אנשים בעלי נסיון חיים עשיר ולמודי טרגדיות שלא למדו ממנו כלום - נשארו שטוחים כמו השולחן. אבל מי שהצליח באמצעות מוחו החמוד להבין מה קרה שם, ולמה, ואיך ממשיכים - הרוויח לא רק את החיים שלו אלא גם את האופי שלו.
עד שנפל האסימון שזה אתה...טוב אתה צריך לקבל ממני כמה שיחות הגונות..
בטח נתחיל מרשימת החברים המפוקפקת שלך...
וולרי קבלי חיבוק,
בפוסט הזה לימדת אותי לקרוא גם מאחורי המילים
שבת שלום את מדהימה
על כל מיני קביעות, מה אפשר ואי אפשר לעשות עם היסטוריה, לא אתווכח איתך.
בעצם לא אתווכח איתך על דבר.
והאמת היא שאני לא מכיר אותך ואת לא אותי (את גם עשית השלכות לגביי).
ההכללות והדיעות הקדומות שלך לגבי סדנאות, הם גם לא ענייני.
שמן ומים לא מתערבבים...
שיהיה לך לילה טוב
בועז
לכל אחד יש את החבילה שלו...
אבל המשפט האחרון שלך לא לגמרי מדוייק.
אכן..כל מילה ומילה.
בא נבהיר כמה נקודות.
אתה זה שבאת עם מזוודת הכלים לשיפוץ האני.
איני עושה עיניין מהעבר המפואר שלי, אולי בגלל שהוא לא כלכך מפואר.
אני כותבת על דברים שהיו בעבר, באה איתם בחשבון, חשבון אישי קודם עם עצמי.
ההיסטוריה שלי אינה ניתנת למחיקה, אינה ניתנת לשינוי. זה מה שיש ועם זה צריך לחיות.
אבל אתה בנקודה זו נכנסת ומבלי להכיר אותי השלכת עלי כל מיני דברים שהקשר בינם לביני מקרים בלבד.
לו היית מכיר אותי היית בוודאי יודע שאני אדם קליל, שמח בחלקו לעולם לא בורח משום בעיה. להיפך.
המשקולות שלי הם אלה שעיצבו את חיי, את חלקם אני אוהבת ואת חלקם הרבה פחות.
הפוסט הזה במיוחד, ולך בפרט..מבהיר לי מה זה הבנת הנקרא, או יותר נכון חוסר בהבנת הנקרא.
כי האירועים שתופסים כאן מקום לעולם לא ימחקו מחיי או מזיכרונותיי.
ולגבי המודעות שלי, אכן רכשתי אותה בבית הספר הגדול והגבוה-החיים.
איני טיפוס של סדנאות וקבוצות אור ואהבה.
זה גורם לי בחילה.
כלכך הרבה צביעות יש בכל הסדנאות האלה.
תאר לעצמך שיש אנשים בעולם הזה עם רמת מודעות גבוהה, שלא רכשו אותה בכסף.
כי אתה יודע מה, לא ניתן לרכוש אותה בכסף.
החיים מלמדים בחינם, והאדם יכול ללמוד או שלא.
ואני מסתובבת בעולם בדרך כלל עם תיק אופנתי...
יש מקומות שאותם אף אחד לא יכול להבין
יש מקומות בתוכנו שאף אחד לא יכול לגעת
ותיהיה לי תמיד מזוודה לסחוב עד סוף ימי
נכון , יש דברים שעם הזמן אני משליחה , זורקת
סולחת ...
אבל מי שחווה כאב ממשי כזה בחייו לעולם לא יהיה שלם
(תגובה למי שמעלי )
(על אותו משקל...)
את נשמעת כמו אחת שעושה עניין גדול מהעבר ה"מפואר" שלה...
בסה"כ ניסיתי לכוון לנקודה, שההסטוריה-האישית של בני אדם, היא משקולת. כל אירוע הוא משקולת קטנה. אפשר לסחוב את כל המשקולות עד קץ הימים. ולתת להם להכביד על ולעצב את צורת חיינו בהווה. לגרום לנו לחיות בפחד ובמגושמות...
אפשר גם לבחור להסיר את המשקולות. ולחיות עכשיו בקלילות וגמישות, בכל התחומים.
מדברייך ניתן להסיק שאת ב"מודעות", כי שמת אותה בנפרד מסדנאות ואימון אישי...
מאיפה באה לך ה"מודעות", נולדת איתה? קיבלת אותה מבלי ללמוד משהו מודעותי?
כי לי נראה שאת סוחבת לא מעט משקולות, שיכולת להפטר מהן...
לילה טוב
אתה נשמע כמו תלמיד מתלהב של סדנאות אור ואהבה ושינוי גישה וכוח המחשבה וכל החרא הזה..
שתבין אני חושבת שהאחריות לחיים שלנו בידיים שלנו, לרוב. לא כולל אומללים שנולדו בכל מיני מדינות עולם שלישי, לא כולל מוגבלים נפשית-שכלית, הלומי קרב, ובעצם כל אדם שאין לו ממש שליטה מלאה על חייו.
אבל לאלה שיש שליטה מלאה, משאבים, מודעות עצמית..אפשר לעשות זאת, בחינם.
בלי לשלם הון לכל מיני שרלטנים, רבנים קוסמים, קוצינג {הרע החדש} -אימון אישי עלאק.
רוב המאמנים צריכים מאמן צמוד.
אדם בעל בינה, מודעות, ורצון יכול לעשות את השינוי.
כל השאר יעשו סדנאות בים כסף, יהיו מזויפים כמה חודשים ויחזרו לעצמם. ..וכל השאר מזויפים בכל מקרה רוב הזמן.
זה שאדם יודע משהו בצורה החלטית. זאת כבר בעיה בעיני...
על מה את מבססת את טענתך?
היום יש הרבה שיטות לא-פסיכולוגיות, למחוק השפעות של טראומות מהעבר, לשנות התנהגות ודפוסי חשיבה. זה לא קשה. צריך רק לרצות, להחליט ולעשות עבודה עצמית...
בן-אדם יכול ללמוד "לצוד" את עצמו...
יש שיטות לסלק ולחתוך כל דבר מחיינו, ברגע זה.
עונת הנחשים...מדוזה קטנטנה...
ילדים אתם מפריעים לשיעור על אנטומיה פזיולוגית לזוחלי האתר..ויש הרבה זוחלים באתר..
לא. הרגע המצאתי את זה, ילדה...
:-)
הפרי בתמונה נראה מאד בשל ופורה
אך יש בו ובתמונה בכלל סגירות...
הרבה אדום עצור בפנים,
ובחוץ הרבה כחול..
לא סתם בחרת את התמונה
(שגם קשורה למחזוריות עונות השנה)
הגיע הזמן להשתחרר מזה סופית, ילדה.
אורח לרגע
אחרי עשרים שנה.
כנראה שיש דברים שלוקח הרבה זמן לשחרר אותם
להפוך את התחושות למילים
מילים בפה
וגם מילים שנכתבות
מילים שנאמרות בלחש
וכאלה שזועקות בפומבי.
כתבת
קראנו
אולי גם הוא יקרא.
שחררת החוצה
עכשיו יש למילים כוח משלהן
יש להן ישות עצמאית
כל אחד יכול לקחת אותן לעולם הרגשות שלו.
ואחרי המילים שלי
מגיע לך חיבוק
ממני.
ולרי יקרה,
פעם, לימדו אותי שזה לא ה"תוכן", אלא ה"איך".
את סיפרת את הסיפור הזה
עכשיו את חופשיה.
חיבוק ענק!
פוסט חזק,
קשה,
עצוב אך אופטימי משהו
הבנתי
ולא הבנתי כלום
יובל
מילים כקורבנות... סליחה כדורבנות.
אבל בכלל לא כיוונתי אלייך אלא לחריף מלמעלה.
וכנות היא תמיד נוסחה מנצחת. לכי על זה.
יהיה פה קשה מאוד
אני חושבת שאת צודקת
הכאבת בי .. המון
קראתי אותך מתוך הזדהות ורצון אמיתית להרגיש אותך
כך אני נוהגת לעשות כאשר אני קוראת חומר שמרתק אותי
ומכאן אני יוצאת אליך יקירתי
בתחושה שלי את רוצה לסלוח ואולי גם מאמינה שסלחת
אך מתוך המילים שאת מביאה לכאן
אני מוצאת בך חלקים שלא סלחו
שמחה שאיפשרת לחלקים הללו מקום, במה
זו התחלה נפלאה להגיע למקום של סליחה אמיתית
ניקה
אני סולחת לך,
ובעיקר לעצמי.
מרגש.
כמה עוצמות של רגש חשפת כאן . העיקר הגעת סוף כל סוף לתובנות ולשקט של הלב והבטן.
עכשיו שאת בריאה ושלמה מה שנותר זה לאחל לך אהבה בריאה לשנות חייך הנותרות.
מיא,
אל תחנקי אף אחד...ואם את רוצה לחנוק אל תגידי. את הופכת חשודה מרכזית.
יש דברים שעושים בצורה חשאית.
הפוסט לא ברור להרבה, וטוב שכך.
טוב אחרי ההתרגשות של הבוקר, אני הולכת לנמנם שעה.
את מוזמנת לחנוק אותי.אני לא אעצור בעדך.
לסלוח לעצמך זה לא בגלל שיש סיבה
זה כדי לחיות בשלום עם עצמך , עם החלטותיך בעבר,
בלי ביקורת עצמית הגורמת להרס עצמי.
האמיני לי,
גם נימת הקוצניות הראויה שלך
לא תיקח את הכנות מן התגובה שלי.
לכל אדם
תיק
ותכולת חיו בתוכו.
ואם את סולחת לך...
אשרייך.
באתי שוב, לחפון משם. מהפנימי המחוספס הזה. האמיתי.
משפט שצד את עייני
"כשהסוד הזה שנשאתי בתוכי ...."
וכמובן השאר
כאשר קיים בנו כעס על אדם אחר, הכעס הזה חוסם, מכווץ, משעבד אנרגיה נדרשת לטובת רגש שלא עושה איתנו טוב. הכעס, מונע מהרגשת הצדק שלנו, עוצמת הפגיעה שנפגענו ומהרצון להחזיר, לנקום. ככל שהוא נמצא בנו יותר זמן, הוא שוקע, סוחב אנרגיה נוספת ומעצים את עצמו.
הדרך היחידה לשחרר את עצמנו היא תהליך של סליחה. סליחה למעננו, לא עבור האדם עליו אנו כועסים. סליחה כדי לנקז את הרגש המכווץ החוצה מתוכנו, לשחרר את החסימה, לגאול אנרגיה חיונית ולהרגיש חופש.
תהליך לא קצר ולא קל, כל מה שהוא דורש זה את עצמנו, זמן קצר לפני השינה וחבילה של טישו.
והנה באתי לתת את הכוכב שהבטחתי
ושמח לקרוא תגובתך כאן
העיקר שאת כמה בבוקר עם שמחה
לא בא לנחם, לא להחמיא, ושיט, שיט, גם לא לרחם.
מביט בדמיוני (עם מעט שעות שינה כרגע) בקיומך
ומחייך במלים את שאצלי בלב:
כשאת קמה בבוקר עם שמחת חיים, זה שווה הכל
כשאת חזקה דיו מבפנים, כדי לחלוק משהו מן החוץ, זה מקנה זכות
לקורא, למאזין, למאמין.
כשאת מבינה שאלו שפוסעים אתך הלאה, ראוים לחלוק עמך את שמיוחד בך
חברים, הדור הבא, פליטי הדור הקודם
זה מקנה אחריות, אחריות ענקית.
כשאת יודעת לברור מעונן מפיסות תכלת, ולדעת שגם לבוש סגרירי מחמיא ומייחד
את יכולה אז ליהנות באמת משטף השמש והצלול שפוגש בך, אקראית או לא
כשאת חולקת, את מרשה לאחרים, למוסס בזהירות קצת בוץ שיבש מסערות של פעם
וכשהם עושים זאת, ממוססים, בזהירות, אפילו קצת,
זאת אהבה.
גם אם לגבי דידך, דבר לא נשתנה, לפחות בנראה לעין,
זאת עדיין אהבה.
הם רואים בך, את שלעתים את עדיין לא רואה.
הם יודעים בך את זה
ומחייכים בידיעה, שמתישהו, תפגשי בזה גם את.
זאת עדיין אהבה. זאת במיוחד אהבה.
ולגבי עצמי, כממוסס זהיר, קורא, מאזין, מכיל.
מצאתי עוד דרך, אחת מיני, לומר לך כמה אני אוהב אותך.
במיוחד.
עשרים שנה?!
הרבה מידי זמן לבזבז על כאב.
הגיע הזמן לסלוח...רק לעצמך.
איך כתבת ! אישה אמיצה את.
"ושתקתי על כל כאב שכאבו בי. "
עכשיו את כבר לא שותקת.
ונדמה לי... שבינך לבין עצמך את כבר לא שותקת.
אמיצה ויפה
@
ועדיין... מנין לך הכוחות המופלאים האלו לסלוח?
למדי אותי. אשריך על העוצמות האלו.
וואי ולרי...
(לא מסוגלת להוציא מעצמי מילים..)
נשיקות רבות בובה }{
איזו פרימה מופלאה!!
וכמה בא לי לחבקך כעת!!!
ריגשת אותי בעוצמתך
הפנימית המיוחדת
והאש הזו, שבתוכך ,
נפלאה בעיניי...
(ונכון שאני לא צריכה להזכיר לך , שמי שגורם לך לבכות
לא שווה את דמעותייך?...נכון !
)
*
אין לי כוכבים עכשיו אבל אני עוד אחזור
והפוסט שלך כמו כל הפוסטים שלך בדרך כלל
חזק נוקב לא עושה הנחות בעיקר לא לעצמך
מילים שצורבות עמוק בתוך המחילות של הנשמה
מילים שחובטות בתודעה כמו היו מכות אגרוף חדות
המערבולת הזו בתוכך שהאיש הזה יצר
הגלים האלה שממשיכים להסתער עלייך
ואז נסוגים ושוב חוזרים
חובטים כל העת כמשק גלי פרפר זולפים שוב ושוב
את האפשר שנשאר מהאמת הפנימית שלך
איני מכיר אותך כפי שמכירה המגיבה מעלי מיה
אבל גם בלי להכיר אותך במציאות אפשר להרגיש
את העוצמות שלך
ואת האנרגיות החיוביות שלך
מקווה שאחרי עשרים שנה מצליחה יותר להשתחרר מהמפלצת הזו
לכתוב על המפלצת לכתוב על השד
זו דרך מצויינת כדי לגרש אותו
הם פשוט נכנסים ללחץ כשיש בסביבה מודעות עצמית חזקה
ריגשת אותי היום ולרי
הייתי רוצה לשלוח לך כח
והרבה חיבה
אם רק הייתי יודע איך
בייבי, את יודעת שאנחנו נותנות להם את הכוח הזה על חיינו.
זה הכל בראש שלנו.
וברגעי חולשה, מוצאים פתאום רצף שמיאש אותנו וההסתכלות הזאת היא הרסנית.
ואת ראש טוב יש לך והרבה רגש חם, ואני בטוחה שההחלטות הן שלך ואף אחד לא יכול עלייך.
לחיי השמחה שבדרך!
רק סמפטיה.
זה סיפור על חושך אבל גם על תובנה שאמנם הגיעה אחרי עשרים שנה, אבל בסוף הגיעה. סיפור קשה, שרק מעטים עברו כמוהו, אבל רבים שותפים לתחושה של סוד אפל שמלווה אותם וגורם להם לחיות מחצית מחייהם מתחת לפני האדמה.
רבים שותפים לחוויה של פגיעה מאדם קרוב, לערבוב בין שנאה לאהבה, לקושי לשנוא את מי שקרוב לנו ופגע בנו.
וכמו שאני תמיד אוהבת להיות קונסטרוקטיבית ולא להתבוסס בעבר ולחשוב מה המסקנות ומה אפשר ללמוד מכל חוויה - גם הקשות ביותר - הפוסט הזה שלך זרק אותי - כבר לפני חודשים, כשקראתי את הטיוטה הראשונה, כי זה לא פוסט שנכתב ביום אחד - להמון מחשבות על משמעותה של הסליחה.
האם היא בנוסח מחילה נוצרית? מעין רישיון לחוטא להמשיך במעשיו?
האם היא נועדה בעיקר לשחרר את הנפגע ממשא הכעס והסבל שלו?
ואם כך, אין בעיה בטשטוש שהמחילה גורמת בין טוב לרע? כי אם הרע נמחל, אז לאחר מכן עבר הפוגע בעצם לצד הבהיר, הטוב?
אלה מחשבות שהטרידו אותי המון בעבר, דווקא סביב הנושא של פגיעת הורים בילדיהם. אני לשמחתי לא עברתי פגיעה כזאת, אבל אנשים קרובים לי עברו - התעללות, נטישה - ואז נשאלת השאלה, האם לסלוח? ומה משמעות הסליחה? ואיזה מקום יכול לשוב ולתפוס ההורה הפוגע בחיי הילד לאחר שגדל?
אני דווקא מתחברת למושג העתיק של אות קין. ההיפך מסליחה. סימון של האנשים האלה, הפוגעים. סימון חברתי. הוקעתם בציבור, לנצח, עד מוות. כך שכולם ידעו מי הטוב ומי הרע ויזכו לשלווה שתבוא בעקבות ההבחנה הזאת.
אבל את ואני כמובן שונות לגמרי בתפישתנו את העולם ובמסקנותינו, וטוב שכך - כי את תמיד מאתגרת אותי בראיית העולם שלך וגורמת לי לחשוב ולבחון אמיתות שחשבתי שהן סגורות אצלי. והכי חשוב אצלך, שאת אף פעם לא מחשבנת לאחרים ותמיד הולכת בדרך שלך וזו תכונה נדירה וראויה להערצה.
וגם ראוי להערצה שבכלל שרדת את כל הביוגרפיה שלך, שחלק חשוך ממנה - רק חלק - חשפת בפוסט הזה, ולא הפכת מצד אחד לשונאת אדם ומצד שני לדמות מחוקה שמתבטלת בפני אחרים, בפני גברים. את הכעס הזה שלך ששבר את הקירות לקחת ומינפת את כולו לבנייה של חייך. כך שבמקרה שלך הכעס היה כוח החיים.
מתנצלת שלא הבנתי קודם. פשוט לא רציתי להבין. זה לא מסתדר לי עם תפישתי את הדמות שלך.
אויי וויי!!!
איזה נורא.
שחור משחור.
המומה. אין מילים יותר.
כוחן המחריב של אהבות שלא ממומשות עד תום
תמיד שם נשארים דברים לא פתורים
ועכשיו ..תתחילי לעשות אמבטיות..
רוצה לגעת בשמיים
כמו ציפור את חופשיה
מסיתה אל קו המים
ציפור מדבר"
אהובה ויקרה, קראתי. אגיב מאוחר יותר.
20 שנה אחרי... ועדיין...
בטרדות היומיום והחיים, אני בקושי זוכרת מה אכלתי לארוחת בוקר, בטח לא זוכרת אהבה ישנה ואפילו לא אכזבה... מה זה אומר עלי? שלא אהבתי די???
ובעצם כתיבת הפוסט, שחררת קצת את השלד הזה???
ולרי הפתעת אותי בפתיחות שלך , את האמת הרבה אני לא יכולה להגיד כי זה הכאב שלך, כל המילים היפות שתמיד אומרים לא מתאימים כאן היום. פשוט כתבת טוב , והבהרת את הכל לנגד עיני לפחות. שאפו מחר יפול כוכב
המומה.נותרתי.
זה פוצע מה שהבאת כאן.
וואווו!
לפעמים עוד יוצא הרגש שמאמין באהבה,
אותו רגש שנעלתי לפני שנים רבות.
שחררי אותו את אותו רגש שנעלת.הוציאי אותו לחופשי
את אשה מופלאה ,
ריגשת אותי מאוד.
את בעלת כוחות נדירים זה ניכר.
מאחלת לך שתעשי את הבחירות הנכונות,
את הלא כבר יודעת היום ממה/י להזהר
וזה לכשעצמו יתרון .!אם כי נרכש במחיר כבד.
אככב*
אף פעם לא ראיתי את הציור הזה. הוא מדהים מאוד.
את צודקת, אין משמעות למילים האלה, אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך. מי שאוהב באמת, נמצא לצדך, שומר עלייך, חווה אותך בכל רגע אפשרי. מסתכל עלייך ושומע אותך.
אני לא מאמינה כמה כאב וזעם נשאת בתוכך, כך כך הרבה שנים.
ואת יפה נורא בתמונה החדשה.
אני מכיר את ההרגשה הזו....
הוואקום שתיארת כששמעת את קולו....
יפה שלמדת לסלוח .
כתוב חזק
כיכבתי