מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
האור, התכלת והעוז
רגע אחד, שקט בבקשה. אני רוצה לומר דבר מה. אני רוצה לדבר אתכם על הסכסוך (כן, זה שיצא מהאף לכולנו) או, נכון יותר, על המינוח שנוצר סביבו והאוירה שנלווית למינוח הזה. ובדרך, על האופן בו כל זה משתקף בספרות שלנו. וזה השיר (מובא כלשונו כי הדפדפן שלי, פיירפוקס, או אולי אני, גרועים בקישורים):
מותו של אויבי אויבי הוא חיית האדם ומה לי, אויבי הפרימיטיבי מותו של אויבי המילה 'אויב' נעדרת מהשיח הציבורי שלנו בנושא. אולי אומרים רק 'שלום עושים עם אויבים', כי זו אמירה נכונה פוליטית. כמו שנעדר מספרותנו גם מיקוד התיאור בגוף ראשון (אני), ודיווח חווייתי (לחי על הכת, עין על עינית הנשק וחמש נקודות אחיזה). למה? יש דבר מה נוח בבריחה הזו אל ההפשטה. היא, הבריחה, מאפשרת התעלמות נוחה מנגיעה בחומרים טעונים (תרתי משמע) וכואבים. בספרות הישראלית, עברנו דרך ארוכה מן ההיקסמות מהמזרח אצל אנשי העליות הראשונות, עד לפוסט-מודרניזם שקיים בשיח הציבורי היום. אותו פוסט מודרניזם מאפשר לאהוד ברק להשתמש במילה 'נרטיב' כשהוא מדבר על השתקפות הסכסוך בצד הפלסטיני, ולסייד קשוע, יוצר הסדרה 'עבודה ערבית', לשים את המילה 'אוריינטליזם' בפיה של דמות אשה צעירה ערבייה. שתי המילים מעידות על ריחוק אינטלקטואלי ועל ריחוק רגשי. ונראה לי שאנחנו, כחברה, משתמשים ב'מכבסת מילים' מתוחכמת שמרחיקה מאתנו את המגע בחומרים הקשים. המילה 'שנאה' לא נכונה פוליטית. אבל היא מתארת באופן מדוייק את הרובד הרגשי שקיים מבעד ל'מכבסה' הזו. הכותרת היא פרפראזה על כותרת ספרו של עמוס עוז, 'באור התכלת העזה' - ספר שדן, או מנסה לדון, במורכבות חיינו כאן. ספר שקיבלתי בסיום התיכון שלי, הסופר אליטיסטי והסופר שמאלני. נדמה לי שדווקא במחוזות הללו, הנאורים-לכאורה, מסתתר דבר מה גרוע יותר משנאה: התעלמות.
|
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אהוד,
ראשית, תודה על הכוכב.
באשר לטענתך, דומה שאין כאן ויכוח עם עמדתי.
וכשתכתוב את דעתך, אנא,שלח לי קישור.
ההפך של אהבה אינו שנאה. ההפך הוא אדישות. התעלמות. כי רגש - כל רגש - הוא מנוע ומניע אדיר. אהבה ושנאה דוחפים, לרוב שנאה יותר, אבל שניהם דוחפים. התעלמות מכבה, מוחקת, מחשיכה את האדם.
אבל זה לפוסט נפרד, שכבר כתבתי כקטע יומני ברגע שֶפֶל. בקרוב.
*
(ותהא משמעות הדבר אשר תהא)
עדי, תודה על התגובה.
המחקר שהזכרת מוכר לי, אם כי לא הייתה התייחסות ישירה אליו במאמר.
הוא דיבר יותר על אווירה כללית, והשלכותיה.
זה קורה פעמים רבות ולא בשביל ה'אקשן'.
יש המון רווחי משנה מסכסוך - אשכרה מפרנס משפחות...
כמו תמיד, את מסחת עמדה מפוקחת.
תודה על הכוכב.
לא מבינה גדולה בפוליטיקה.
אך יש לי הרגשה (ולא רק לי, גם המרצה שלי בקורס לתקשורת המונים דיברה על זה) שיחסי האויבים בין שני העמים נשמרים ומשומרים בכוונה.
כדי שיהיה אקשן תמידי כנראה.
אני לא יודע אם יש לי משהו משמעותי להוסיף.
השיר טוב, פוגע.
ניתחת למה יפה.
אני לא קורא כמעט ספרות, כך שאין לי הרבה רקע מתאים.
מעולם גם לא הייתי במגע קרוב כלוחם (הייתי ג'ובניק), או אפילו כאיש שלום, עם הסכסוך.
יחד עם זאת - אכפת לי, ואני מנסה להשפיע לכיוון שלום.
שני אגבים שאולי את מודעת אליהם:
אגב 1 - סייד קשוע כתב עוד כמה דברים בחיים שלו - מאמרים, טורים שבועיים, ספרים. כותב שאני מחבב. את 1 הספרים שלו קראתי. ממליץ.
אגב 2 - נדמה לי שיש בשיר רמיזה למחקר שהתפרסם לא מכבר על כך שהסיבה שחיילים ישראלים לא אונסים פלסטיניות היא גזענות, כי במצבים דומים בעולם האונס הוא דווקא די נפוץ. לא קראתי את המחקר עדיין. אגב בהקשר - דווקא שמעתי ממכרים מפוקפקים שלי על סוג של זנות ערבית. זה הלך בסגנון של תאור חוויה כיפית עם ניחוח גזעני....
תודה.
* כי חשוב להפנים
מסכימה בכל לבי, למרבה הצער.
הצדק עמך ,-אין די במס השפתיים הדל שמשלמים כיום אנשי הרוח מן השמאל .!
במלחמה כמו במלחמה,- הצדדים לה הם אוייבים זה לזה על כל המשתמע מכך!
כל המתעלם מכך ונוקט במדיניות בת היענה-מחטיא את תפקידו כאיש רוח!
'פנקסון', תודה על תגובתך למרות 'כובד' הנושא.
והמשך שבוע טוב לכולנו.
המאמר שלך דן בסוגיה מכובדת ומלווה בהמון דעות, חדשות וכו' זה לא התחיל אתמול ובטח לא יסתיים מחר.
הספרות והשירה רק מרפרפים על העניין וזה לדעתי לא ממש חשוב מה שכותב זה או אחר. לצערי המנהיגים הנוכחיים אינם מעונינים בשלום אמיתי לכן לא עוסקים בזה ברצינות.
רק טוב והרבה המשך שבוע טוב
אכן.
דבריך נוגעים במהות אותה בעייתיות אליה התכוונתי.
הגדרת "אויב" של הפילוסופיה הרציונלית:
כל מי שמסכן את חייך אפילו אם זו המדינה שלך.
האוייב ה"ארי" בלונד, עיניים כחולות ,פני מלאך, עשה את זוועותיו
תחת התרבות מאירופית של טרקלינים ומוזיקה קלאסית......
התרבות של אחינו הערבים אינה ראויה לחיקוי ממדינה מערבית
אבל רצח חפים מפשע הוא אוניברסלי וחוצה תרבויות, וגזעים.
שמור על נפשך מכל סוג של אוייבים.
'אירוניה',
שלא כמו רוב הציבור, את מנסחת את עמדתך באופן ישיר.
וודאי, קשה להיכנס ל'עובי הקורה'.
תודה על הכוכב.
התייחסות מזוית המעוררת מחשבות .
כל מה שאכתוב הוא כל-כך בנאלי ומובן וידוע
והמצב כל כך מורכב .
ולכן מעדיפה לא להכנס כרגע ל"עובי הקורה".
יום טוב.
*
ענת, תודה.
נכון, 'לא לדבר' זה הפתרון למצב...
הוכיח עצמו כל השנים.
השיר מצויין. חזק. בועט בבטן הרכה.
הפוסט שלך גם בדיוק כזה.
אולי אם לא נדבר על זה זה יעלם?
ראשית, תודה על הכוכב.
שנית, זה בערך מה שגרם לי לכתוב את המאמר, ולכותב השיר את השיר.
חייב להודות שמעולם לא חשתי שנאה כלפי האויב.
חוץ מזה, לתאר מלחמה וחווית הרג כהוויתן זה משהו מסריח, מעורר בחילה, דוחה, לא אנושי, אכזרי, אלים וברוטאלי שכל בן אנוש יתנגד לו בכל ליבו.
אז לא מתארים.
לא את מה שקורה לפלסטינים תחת ההפצצות, לא את מה שקורה לתושב הדרום שפוגע בו פצמ"ר, לא את מה שקורה פיזית ללוחמינו האמיצים בחזית.
והריחוק- מבוסס על העדר נשמה. יש סופרים שאין להם ביצים לגעת בלהב המלובן, להכניס את קולמוסם אל האש. עוז הוא כזה. גרוסמן יהושוע מיכאל וסבתו הם מהזן האחר, הישר יותר.
תודה לך!
מאמר טוב מאוד
תודה