או אה מי זה בא (או: לא רק דברים רעים קורים ביום שישי ה-13)
באמצע כל הבאסה העצומה של יום שישי האחרון, הופיעה פתאום קרן אור לא שייכת בעליל. פתאום אני קורא שלאונרד כהן יגיע להופיע בארץ.
שוב: לאונרד כהן יגיע להופיע. בארץ!!
אני בטוח שאם הייתי רואה את הבשורה הזו בעיתוי אחר, זה היה מאיר לי את כל היום. את כל השבוע, אפילו. כמה שרציתי שזה יקרה. אחרי שכבר ממזמן השלמתי עם כך שלעולם לא אזכה לראות את אחד האמנים האהובים עלי ביותר בהופעה חיה (כי בכל זאת, מי כבר עושה סיבובי הופעות בגיל 70+), אחרי שאפילו דויד פרץ, חובב מושבע כ"כ של כהן השלים עם כך ואמר לי "כנראה שכבר לא נזכה לראות אותו מופיע", פתאום נודע שהכהן הגדול יוצא לסיבוב הופעות עולמי.
בהתחלה לא היה ברור אם יצליחו להביא אותו גם לכאן במסגרת סיבוב ההופעות הזה. אני דווקא הייתי אופטימי. בכל זאת, הבן אדם הגיע לארץ במהלך מלחמת יום כיפור, ותיזז בין מוצבים כדי לנגן לחיילים בליוויו של מתי כספי (במהלך ה"טור" המלחמתי הזה הוא כתב את Lover, Lover, Lover, שדויד טוען שנולד מהצורך ב"שיר כפיים" להופעות מהסוג הזה). שנה לפני כן הוא הגיע להופיע כאן בהיכל הספורט בתל-אביב. אז עכשיו הוא עושה סיבוב הופעות גדול, כנראה האחרון בקריירה שלו, ודווקא לכאן הוא לא יגיע? האמנתי שיגיע, אבל בכל זאת בדקתי לראות איפה ומתי הוא מופיע באירופה. בהחלט זממתי על הופעה שלו באמסטרדם (הגיע הזמן שאבקר כבר פעם בעיר הזו, לא?) או ביוון. בסוף, כאמור, התברר שלא יהיה צורך. הכי רחוק שאצטרך להגיע כדי לראות אותו יהיה רמת-גן.
אבל אני חייב להודות שלא תמיד הייתי להוט כ"כ אחרי לאונרד כהן. למעשה, הרומן שלי איתו הוא רומן איטי במיוחד. תמיד הכרתי את שמו, אבל כנער חובב מוסיקה - הוא לא הרשים אותי. נהפוך הוא, נטיתי אז לזלזל בפועלו, בן תשחורת בור שכמותי. לא הבנתי מה מחזיקים מהחטיאר הזה ששר - אפילו לא ממש שר, אלא יותר מדקלם - כל מני שירים שקטים, מונוטוניים לפעמים, בקול נמוך. מה הקטע עם זמרות הליווי האלה ברקע, ואיך הוא לא מתבייש ללוות את עצמו עם אורגן חתונות צ'יזי כזה?
כשיצא אוסף המחווה I'm Your Fan, אהבתי מאוד את הביצוע של R.E.M, הלהקה האהובה עלי ביותר (עד היום) ל-First, We Take Manhattan. ביצוע מעולה ללא ספק, שרק חידד אז את חוסר אהבתי לכהן, שכן הגירסה המקורית שלו נשמעה לי דלה בהרבה (אלוהים... האורגן האייטיזי הסינתטי הזה...) מזו הכה עשירה מוסיקלית של R.E.M.
את השינוי הגדול, הענק אפילו, ביחס שלי כלפיו, אפשר לייחס דווקא לקולנוע.
ב-1990 ראיתי את הסרט "ציפור על תיל", בכיכובם של מל גיבסון וגולדי הון. שמעתי בו את שיר הנושא, שבוצע ע"י האחים נוויל. ידעתי שמדובר בשיר של כהן, אבל הביצוע הנווילי המתקתק לא ממש גרם לי לשנות את דעתי כלפי יצירתו.
אבל הסדק הראשון נבקע כבר באותה השנה, 1990, בזכות סרט אחר. מי שהתבגר בתחילת הניינטיז בודאי נתקל בסרט "רדיו חזק" (Pump Up The Volume), שהיה סרט נעורים של התקופה, כזה שמצליח לגרום לבני נוער רבים להתחבר אליו, בעיקר בזכות הצגת הדור המבוגר כממסדי ומנוכר לצעירים. הסרט סיפר על טינאייג'ר (כריסיטיאן סלייטר) שמקים בביתו תחנת רדיו פיראטית, שבעזרתה הוא יוצא נגד סביבתו. כמובן שהוא צובר פופולריות והזדהות מצד הנוער ואיבה מצד המבוגרים וכו' וכו'. את שידוריו הוא נוהג להתחיל עם שיר של כהן - Everybody Knows.
Everybody knows that the war is over ..... Everybody got this broken feeling .... Everybody knows that you love me baby
השורות האלה הן רק חלק מהטקסט הבאמת מבריק, שנון וציני הזה. טקסט (וגם לחן) שסוף סוף הצליח לחבר אותי, לראשונה, ליצירה של כהן. עד היום אני חושב ש- There were so many people you just had to meet without your cloths זו מהקטילות הכי ארסיות וקטלניות שנאמרו/נכתבו על אישה בוגדנית.
ארבע שנים מאוחר יותר, אוליבר סטון מוציא את הסרט "רוצחים מלידה". שיר אחד של כהן פותח את הסרט (Waiting For The Miracle), ושיר אחר שלו סוגר אותו (The Future). הראשון פשוט היפנט אותי, עם הרפיטטיביות של המעין שריקה שחוזרת שוב ושוב אחרי כל שורה בבתי השיר. השני גם הצליח לעשות לי את זה. המגננות האנטי-כהניות התחילו לרדת.
בין שני הסרטים האלה, ב-1992, שיר של כהן "כיכב" בסרט משלנו - "החיים על פי אגפא" המעולה של אסי דיין. כל מי שראה את הסרט הזה לא יוכל לשכוח את הטבח בסצינת הסיום, המלווה ב-Who By Fire הכהני המופלא.
And who by fire, who by water,
השיר הזה, המדבר על צורות שונות של מוות, כ"כ מחובר אינטגרלית לסצינה, שדיין הצליח ליצור כאן לינקג' דומה לזה שעשה באותה השנה בדיוק קוונטין טרנטינו בסרט הבכורה שלו. מאז "כלבי אשמורת" אף אחד לא יכול לשמוע את Stuck In The Middle With You בלי לקבל מיד אסוציאציה של סצינת עינוי השוטר הבלתי נשכחת בסרט הזה, הנעשית לצלילי שירם של Stealers Wheel. אני מאמין שכך גם עם Who By Fire ו"אגפא".
את "אגפא" אמנם ראיתי רק שנים מאוחר יותר, אבל המחסום ללאונרד כהן נשבר עוד קודם. ב-2002 יצא אוסף כפול של כהן במסגרת סדרת The Essential. נתקלתי בו בחנות, ולאחר שראיתי שיש בו את אותם מספר שירים שאני מכיר ואוהב (בינתיים התווספו לרשימה גם Hallelujah, Take This Waltz , I'm Your Man ו-Tower Of Song, אותו הכרתי לראשונה דווקא כקאבר של מריאן פיית'פול בהופעתה בארץ ב-1990) החלטתי לקנות אותו. "מה יש להפסיד, הוא לא יקר, ומכיל את מעט השירים שלו שאני אוהב".
ואז, רק אז, נפל לי האסימון טוטאלית. חרישה של האוסף הזה, ברובה במשמרות לילה ארוכות במקום עבודה בו עבדתי אז, הבהירה לי סוף סוף, באיחור של שנים רבות, עד כמה גדול האמן הזה. עד כמה זה בכלל לא משנה שהקול שלו נמוך וחרוך, שהשירה שלו אינה ממש זימרה ושהנגינה מסביבו קלושה. זה בכלל לא העניין כאן, ואם כבר - אלו בדיוק הדברים שנותנים ללאונרד כהן את "ערכי המותג" שלו, הדברים שגורמים לו להיות מזוהה כ"כ עם סגנונו, אלו שמעלים על הפנים חיוך אירוני כשבשיר חדש של אריק סיני אתה שומע ברקע שלוש זמרות ליווי, ומיד ברור לך מי הוא היה רוצה להיות.
גם לדימוי שהוא מכר על עצמו התחברתי. משהו קסם לי ב-Ladies man הזה, שמפיל בנון שלנטיות אין ספור נשים בחכתו, אותן הוא בודאי מפתה בלחישת מילים מגולפות היטב הישר לאוזניהן. זה שמצד אחד מציג את עצמו ב-Tower Of Songכמעין מזליסט שפשוט קיבל את מגע הזהב, אחד שאין לו ברירה אלא להוציא לפועל את הכשרון הענק שנתן לו אלוהים:
I was born like this, I had no choice
ומצד שני, כאשר הוא נשאל בסרט דוקומנטרי "למה הפכת למשורר?" עונה בכנות וישירות: "כדי להצליח עם הבחורות". "וזה עבד?", שאל המראיין. "כן", הוא ענה בפשטות. שנים רבות לאחר מכן כתב באחד משיריו (Because Of מתוך Dear Heather):
Because of a few songs
אין ספק, Gotta love him...
מאותו רגע בו נפל לי האסימון, התקדמתי מהר. התארגנתי על אלבומיו והשלמתי פערים. בנוסף, שמתי את ידי על כמה ספרי תרגומי שירה שלו. אלו הובילו אותי לכתיבת הפוסט הזה, שתוהה אם יש בכלל דבר כזה "לתרגם שירה".
כמו שאני רואה את זה - לפחות בדרך כלל, כהן הוא לא זמר של אלבומים, אלא של שירים. למעט מקרים מסוימים בהם אסופת שיריו באמת נשמעת כאחת עם מכנה משותף (למשל באלבום The Future, וגם ב-Death Of A Ladies Man הידוע לשמצה - ודי בצדק - בהפקתו של פיל ספקטור) את רוב שיריו אפשר לקבץ ביחד והם יתחברו כראוי, בלי קשר למי מהם יצא באיזה אלבום. לא כל שיר שלו הוא קלאסיקה על זמנית, אבל אני לא מכיר הרבה אמנים שבכ-10 אלבומים הצליחו ליצור כמות כזו של קלאסיקות כאלה. את רובן באמת אפשר למצוא באותו אוסף Essentials עליו אני ממליץ בחום לכל מי שרוצה להכיר את לאונרד כהן, ולא בטוח מאיפה כדאי להתחיל.
סביר להניח שאת רוב השירים האלה גם נשמע בהופעה שלו כאן בספטמבר. האמת שיש משהו מפחיד בלראות את האגדה הזו ממש מול העיניים. העובדות שהוא כבר קשיש למדי, ושהקול שלו הולך ונגמר, מוסיפות גם הן לחששות. לכך תוסיפו את עניין מיקום ההופעה (לאונרד כהן באיצטדיון??) - וכולנו צריכים להחזיק אצבעות שלא נתאכזב שם, ברמת גן. אבל אין ספק שזו תהיה הופעה מהמוצדקות שהיו כאן במשך... מי יודע מה כמה שנים.
36 שנים, אולי?
אז, ב-20.4.72, הוא הופיע כאן, בהיכל הספורט בתל-אביב. לפני כמה חודשים, כשעברתי ליד דוכן הבוטלגים שעומד מדי שישי בשוק הפשפשים של כיכר דיזנגוף, הופתעתי (ושמחתי) למצוא דיסק עם תיעוד של ההופעה הזו. אמנם מדובר רק בתיעוד חלקי - בסה"כ שמונה שירים ממנה (מתוכם הראשון קטוע, דווקא Famous Blue Raincoat האהוב עלי מכל), אבל כמעט כולם מהמובחרים ביותר שלו, ובאיכות סאונד מצוינת. כמובן שמיהרתי לקנות את הבוטלג הזה. לא היה לי ידע היסטורי על מה שהתרחש במופע הזה, אבל משמיעת ההקלטה מסתבר שהיה שם לא מעט בלאגן. לקראת סוף ההקלטה נשמעות מהומות באולם. לאחר מכן כהן גוער כהן באנשי האבטחה, שכנראה היו אסרטיביים מדי כלפי קהל שרצה לזוז לכיוון הבמה, ומבקש מהם להירגע. "אני מבין שאתם עושים את העבודה שלכם, אבל אתם לא צריכים לעשות אותה עם אגרופים", הוא אומר לקול צהלות הקהל. כל הסיטואציה המוקלטת הזו נשמעת ביזארית. ההמולה וקריאות הקהל גורמות לה להישמע כאילו מדובר במשחק כדורגל, לא באירוע תרבותי של יוצר איכותי וחשוב. אולי לכן הפעם הוקדמה תרופה למכה, והופעתו מוקמה באיצטדיון... יותר מ-30 שנה, ואפשר לקוות (ולהאמין) שספטמבר באיצטדיון רמת-גן לא יגמר במבוכה כזו.
עוד הורדה שווה: פרוייקט "שיר זר" - שירי לאונרד כהן בעברית, בניצוחו של דויד פרץ. (פירוט השירים) הנה פוסט שכתב דויד על הפרוייקט הזה. והנה עוד פוסט שלו, הפעם על New Skin For The Old Ceremony של כהן.
וגם (תוספת, 17.6): טור יפה של קובי פרחי.
|
