התרעת ה"צבע אדום" שחזרה להישמע במחוזתינו היום בצהריים לא הפתיעה איש מאיתנו. במובן מסוים, חלקנו אפילו שמחנו לקראתה. אל מול השקט הכל כך נפיץ שמלווה אותנו בשבועות האחרונים, ממשיכה להדהד בראשינו ההתרעה וגורמת לנו להרגיש כפרנואידים המחפשים פחד להיתלות בו.

לעיתים אני רואה את אנשי שדרות כסובלים מסינדרום שטוקהולם לפיו אדם המוחזק בכפייה מפתח הזדהות נפשית עם חוטפיו. גם אנחנו מוחזקים בשבי הקסאמים, חיים בפחד ובלחצים ובכל זאת פיתחנו, לפחות במובן מסוים, אהבה מיוחדת להתרעה המתכתית הזו. 

שנים אחרי שהופיעה לראשונה, נתפסת היום התרעת ה"צבע אדום" כאורחת של כבוד באזור שדרות וכאשר היא חוזרת לאחר תקופה שלא נשמעה היא מאפשרת להאנח לרווחה, "חזרנו לנורמליזציה".