פתאום נשמעה מלמעלה בת קול: סְפַּרְטָק! ... ספרטק! ... פריחדי נה וסרוג'ה אטאג'! ... ספרטק!!

הריקוד נעצר. גונק ודרור שעד אותו רגע היו חבוקי מתניים, הרפו את אחיזתם ולקחו צעד אחד אחורה. השיר של ג'ו דסאן נבל בהדרגה מחוסר הקשבה. הסולם של גב' ציפורה דמם אף הוא.

"מה זה היה?" שאלה גונק.

"מערכת הכריזה." ענתה גב' ציפורה. "זאת לודה. המנקה שלנו." אמרה תוך כדי שירדה מהסולם. "היא מחפשת את בעלה."

קולות רעש וגרירה נשמעו במסדרון. בצעד נמרץ הלך דרור אל הדלת ופתח אותה לרווחה. הוא הציץ החוצה, חזר ועמד סמוך לגונק. מגניב אליה מבט. גב' ציפורה עמדה גם היא לידם.

משקופי הדלת הפכו מסגרת לשורה של דמויות עגומות מראה שעברו לאיטן במסדרון וחלפו על פני העומדים בחדר כל אחד בתורו. הראשון היה גבר מרושל ונפול לחיים כבן ארבעים שהחזיק בידו דלי של ספונג'ה ונד קצרות בראשו לשלום.

"זה ספרטק," אמרה גב' ציפורה.

אחריו עבר בהליכה איטית ואדישה, גורר אחריו מטאטא ביד אחת ומגב ביד השנייה, ילד רזה כבן עשר עם פרצוף אטום.

"זה ולדימיר. ולאד." אמרה גב' ציפורה.

אחריו ביצעה חליקה על הרצפה וחצתה במהירות ילדה עם עיניים ערמומיות ושיער פרוע.

"זאת ולנטינה." אמרה גב' ציפורה.

אחרון, אחרי שהות קצרה, הופיע ילד קטן מוזנח כבן שנתיים שנראה עומד לבכות כל רגע. בידו החזיק כפפת גומי ורודה. הוא נעצר והסתכל בשלושת המבוגרים שבחדר.

"וזה קונסטנטין!!!" קראה גב' ציפורה בנימת ניצחון. מה שגרם לקונסטנטין לברוח משם בבכי ולרדוף אחרי אחיו הגדולים.

גב' ציפורה חייכה בסיפוק כאילו זה עתה הסתיימה הצגת התיאטרון החביבה עליה. היא סגרה בטקסיות את הדלת.

גונק ודרור עמדו דמומים אך היו עסוקים מאוד במישור המנטלי. נראה הגיוני שרגע הפרידה יגיע בקרוב. ברגעים כאלה צריך לקשור איזה חוט לעתיד. אף אחד מהם לא העז לעשות זאת.

"אז שלום." אמר דרור, הזיז את הסולם אל מתחת לחור שבתקרה, עלה וזחל חזרה אל תעלת האיוורור שממנה הגיח זמן לא רב לפני כן.

סוליות נעליו המאובקות היו הדבר האחרון שגונק ראתה לפני שנעלם כליל.

ואז נזכרה שנותרה לה אופציית בן לולו.