אבא שלי לימד אותי במשהו מיוחד: היכולת לבטא את הרגשות כפי שהן.

הוא לימד אותי שאסור בשום אופן לדכא,להבריח,להסוות את הרגשות.

הוא לימד שהרגשות זה עולם העשיר ויש להם זכות להיות במרכז.

בכל פעם שהייתי בוכה הוא היה מרים אותי והיה לוחש לי שזה בסדר לבכות.

הרגשתי שזה בסדר שאני בוכה,ביטאתי את רגישותיי בפתיחות.

הייתי יושבת על ברכים שלו והוא היה מקריא לי את הסיפורים שבעצמו כתב.

אבא שלי היה ספרותי ואהב לכתוב את הסיפורים.היה לו עולם מלא בדמיון.

הוא כתב את הסיפורים לילדים ואני שומרת אותם עד היום.

סבא שלי מצד אבא היה סופר מפורסם והיו לו מלא ספרים שכתב.

אבא שלי לימד אותי שאם אדכא את הרגשות ואסתיר אותם

אני בעצם מתרחקת מעצמי,אלך לאיבוד ואהיה מבולבלת.

אבא שלי היה בן אדם עוצמתי שידע לבטא את הרגשות.

אני זוכרת איך אמא שלי באה אלי והתלוננה שאבא שלי

אומר לה שהוא אוהב אותה ולא מבין למה היא לא משיבה לו.

אמי אמרה שזה מילים ריקות ולא מאמינה במילים יפות.

העיקר שאבא שלי יראה לה אהבה במעשים.

אמרתי לה שאבא מבטא את הרגשות שלו ואפילו

חלפה בראשי מחשבה שאולי אמא שלי עיוורת

מכדי לראות שאבא אוהב אותה.

אחרת מה הוא עושה פה איתה?

הוא יכל ללכת כבר מזמן ולעזוב אותה,

אבל למרות על הכל הוא אהב אותה.

אמא שלי הייתה אישה חומרית.

היא פעלה מהראש.

היא הייתה כמו רוב האנשים

ש"משחקים" את התפקידים

כדי להיות מקובלת בחברה.

אבא לא חייב להיות דומה לה

כדי להראות שהוא אוהב אותה.

שניהם היו שונים לגמרי.

אמי הייתה מהנדסת בנייה.

היא לא האמינה בעולם פנימי

והיא לא האמינה ברגשות.

היא האמינה בצדק ובחוקים

בעולם חיצוני.הכל חומרי.

הייתי יותר דומה לאבא שלי.

בכל פעם שהייתי מרגישה

כמו כעס,עצב,דכאון.

הוא היה אומר שזה בסדר

והיה מלטף אותי.

אף פעם לא אמר שאין לי

מה לכעוס או להיות בדכאון.

הוא נתן לי לבטא את עצמי.

הוא נתן לי להרגיש שזה

בסדר את כל מה שאני מרגישה.

הוא קירב אותי לעצמי.

הייתי מחוברת עם עצמי.

נתתי ביטוי לכל מה שהייתי מרגישה.

ככה הכרתי את העולם הפנימי שלי.

כשאבא שלי נפטר הכל השנתה.

התרחקתי מעצמי.לא נתתי לעצמי להרגיש.

הייתי סגורה.הייתי כמו רובוט.

כל מה שלימד אותי נעלם לגמרי.

הייתי כמו אמא שלי.

מעשית,חושבת,פועלת לפי החוקים.

ואז הרגשתי שאני משקרת,לא טוב לי עם עצמי,

מאוכזבת מעצמי,מוותרת על עצמי.

והבנתי למה אמא הייתה אומללה כל חייה.

כבר לא הייתי אני.גם היא לא הייתה היא.

כשהיה לי רע לא חיבקתי את עצמי.

האשמתי את עצמי שאני מרגישה ככה.

שכחתי משפט הכי פשוט שאבא שלי היה אומר לי:

"מתוקה,מותר לך להרגיש,תוציאי את כל מה שאת מרגישה"

אם אבא לא פה בשבילי כדי להקשיב לי,למדתי להקשיב לעצמי.

אם אני בוכה מותר לי לבכות,זה משחרר.

אם אני כועסת,מותר לי להרגיש את הכעס במקום לדכא.

אם אני עצובה או בדכאון מותר לי להרגיש כדי לצאת מזה.

אבא שלי היה איש מאוד חכם.