כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    הייתה מלחמה. פרק ט.

    0 תגובות   יום שלישי, 17/6/08, 11:26
    הוא הופיע  במסגרת החלון הגדול של בית הקפה מרחוק. ראיתי אותו יוצא מבית הדואר. איך לא חשבתי על זה, כמובן זה היה המקום הברור היחידי שילך לשם, בעיר זו שאין לאן ללכת בה, חוץ מהנהר. לא ראיתי מתי נכנס לשם. אבל הוא יצא וצעד הישר לקראתי. לא נראה כמבחין בי או מזהה אותי מרחוק. הוא התקרב  באותו הילוך שלו שצד כבר את עיני. היה מעלעל בכמה מכתבים.  נכנס פנימה לקפה בלי להביט סביבו. התיישב, הזמין בשקט ומיד החל פותח מעטפה. יכולתי לראות את פניו דרך הראי שמעל לדלפק הבר. הוא קרא מכתב, ומוזר היה לראות את שפתיו נעות ואת הבעות פניו משתנות. ניסיתי לנחש מה הוא קורא. הוא חייך למלצרית, כשזו הביאה לו את הקפה שהזמין. לרגע הרים יד לסדר קווצת שיער שגלשה ממקומה, הרים את עיניו לראי. מבטינו הצטלבו, בראי. עכשיו ידע שאני מביט בו. ראיתי אותו מכווץ גבת עין, הוריד את ראשו וחזר לקרוא. לאחר רגע שוב הרים את עיניו לראי. חייכתי. כיביתי לפחות שהעוויה זו שעל פני הייתה לה צורת חיוך. הוא נראה מוטרד. זעוף. קיוויתי שזה בגלל המכתב שהוא קורא ולא בגללי, בגלל חילופי המבטים שלנו. לא חיכיתי להזמנה, אך לא רציתי לעורר התנגדות למפרע. חיכיתי שיגמור לקרוא. רציתי שידע שאני שמח לראותו. ששמתי לב אליו. שאני רוצה לקשור אתו קשר, חשבתי לגשת אליו.ראיתי אותו מקפל את המכתב ומחזיר אותו למעטפה. משרק זזתי ממקומי נדרך. האם הצליח לעקוב אחרי בראי בלי שראיתי, או אולי פיתח נגדי חוש הגנה, נוגדנים. כאילו חש את רטט האוויר כשזזתי. הוא הרגיש שאני עומד לפנות אליו. חייכתי אליו שוב, לראי, הוא לא הגיב. קיוויתי שהוא רואה. רציתי להעביר אליו משהו מהרגשתי עוד לפני שאגש אליו.לפרוק חלק ממתיחותו. לפנות אליו, לקשור קשר שיחה. עכשיו ידעתי שהוא עוקב אחרי במבטו. יכולתי לראות את גבו מתקשח, מתקמר. כתפיו התעגלו. הוא הכין את עצמו לעמדת הגנה והדיפת הפולש. הוא סובב את ראשו לאט לכיוון הראי. סדק, חריץ קטן נוצר בין גבות עיניו כשכיווץ אותן במבט שעמידה על המשמר ושאלה היו מעורבים בו במעורב. נראה כאילו הוא מנס להרתיע אותי מלגשת. כאילו ידע מה אני עומד לעשות. רציתי לגשת להניח יד על כתפו, להחליק על גבו ולהרגיעו. להגיד שאני לא כל כך מסוכן, שאינני רוצה להרע לו, להזיק. קמתי, בדרך הקצרה שהיה עלי לעשות בין שולחני לשולחנו הסמקתי לגמרי, כל כולי, או אולי החוורתי, אינני יודע. משהו בודאי קרה בפני. התבלבלתי לגמרי.קמתי כדי לגשת אליו. איבדתי את עוז רוחי. הרגשתי בכאבי ראשי מתעוררים. מה אגיד לו, כיצד אפתח. לא אעז לדבר כלל. כמעט עברתי על פניו מבלי להפנות ראש. הייתי בדרך לצאת. אך בראי, ראיתי, מבטו התרכך, ראשו נע. היה מבט של חוסר הבנה בעיניו. המבט הפך תמיהה, שאלה, לחוסר הבנה. הוא היה  מוכן שאגש אליו ולא הבין. עזרתי עוז חזרתי וניגשתי.מה אמרתי לו. מה היו המלים הראשונות, הבאות. אינני יודע. סיפרתי לו  הכל, אינני יודע מה, כמה ולפי איזה סדר. כל מה שהיה עצור בי ורצה להתפרץ. הייתי  המום ממבוכה. דיברתי ללא סדר זמנים. אסוציאטיבי לחלוטין. דיברתי בשטף קצף, כאילו להכריח אותו להישאר להקשיב, כאילו פחדתי שיעזוב אותי באמצע משפט, פחדתי להפסיק לדבר. דיברתי עלי על כאבי הראש שלי. עליו. פרקתי הכל ללא שום סדר הגיוני. קראתי את השתקפות סיפורי בפניו. הייתי שיכור. אינני ודע מתי הניח את ידו על שלי.חשתי בזאת רק כשאמר פתאום , אתה חייב לחזור שוב לצייר, אתה חייב להתחיל שוב. זה היה כל מה שהצליחה לדחוס באותה שיחה. ראשונה. ידו הייתה על ידי, את זה אני יודע, את זה אני זוכר. אולי אז כשאמר, אולי רק אז הניח את ידו, אולי הייתה שם כבר קודם. ידעתי שאחזור לצייר, בשבילו. לפחות כל זמן שאהיה לידו. כל זמן שיהיה אתי. אמרתי לו זאת, כאילו כבר סוכם והוסכם. השתחצנתי בלי לדעת. הצעתי לו הסכם, יחסי נוחיות. שוב עבר ערפל על עיניו כשאמרתי זאת. אמרתי נגור יחד בלי מחויבויות יעלה לנו יותר זול לשכור דירה. הוא לא הגיב. פתאום ידעתי שאני מוכרח להצדיק את עצמי בפניו כצייר. למענו, אתו, למען ההסכם. התחלנו מתראים יום יום. מדי בוקר היה מגיע למלוני והיינו יוצאים יחד לחורשה. הייתי מצייר והוא היה משתזף ומשכשך לו במים חליפות. ועדיין לא שאלתי את השאלה החשובה ביותר העם הוא נמשך לגברים או שסתם מצא בי ידיד. המעטנו לדבר, עמדה בינינו איזו בושה, לפחות ביני לביני. לפעמים הייתי מצייר אותו. עדיין לא העזתי לגעת בו. חשתי שאינו רוצה בזאת.  תמיד שמר מרחק צעד ממני כשהלכנו. הוא העמיד מחיצה קלה, אך ברורה ביחס לזה. אני רציתי מאוד אך קיבלתי את הכללים שהעמיד הוא. הרגשתי שאני חייב לו.עוד יום והחלטת לבקש שישכב לפני ערום, לציור.  להפתעתי הסכים בלי היסוס, אך לפני שהתפשט לגמרי אמר כשגבו מופנה אלי, תתפשט גם אתה, שנהיה שווים. הפעם באתי אני במבוכה, אך התפשטתי. שב, אמר, צייר, וחדל להסמיק כל כך, הייתי יושב כאן עירום יום יום לפני שבאת. אתה. 
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין