עשרים וחמש שנים והוא נותר בן עשרים וארבע. כל הקלישאות נכונות לגביו. אלהים פשוט יודע לבחור. ואולי גם כך צריך לזכור אותו. בפן הפחות "יום זכרוני" עם חצי החיוך הממזרי, טוב הלב שאין לו גבולות, הכשרון והחכמה של הרבה מעבר לעשרים וארבע שנותיו.

 "אבו" אמרתי, "אני לא מצליח לשחזר את הסיפור על פושקין". וכך ללא מאמץ, שוכתב הסיפור בגרסא מורחבת ובחרוזים. רשמתי באותיות קטנות וצפופות על פתק שהיה מונח שנים בשקית פלסטיק אטומה בכיס של המדים. והרי הוא לפניכם. גירסתו של אביקם לאגדה המסופרת מדור לדור ליד מדורות בטיולי התנועה.

פושקין מת

התדעו ילדים כיצד המשורר פושקין מת?

הקשיבו אספר כעת

גדולים אתם כבר ילדים

חושבים שאת הכל יודעים

אך עוד ללמוד לכם נותר

איך פושקין המשורר נפטר.

ספור מאב לבן נמסר

יש בו השכל ויש מוסר..

ובכן הקשיבו ונספר מעלליו של המשורר.

פושקין איש גדול היה כתב שירה ופרוזה

ומדי יום מול הראי היה עושה עוד פוזה.

בוחן מכל ההיבטים - אם כבר הופיעו הקמטים.

מעיף מבט גם על האיבר - היקרא עדיין גבר?

וכך כדי שלא להזדקן

החליט יום יום להתאמן.

 כיוון שלא היה חרוץ,

הוא לא כל כך רצה לרוץ.

שכיבות שמיכה הוא גם שנא.

לכן המציא שיטה שונה.

המשורר פושקין מדי בוקר בבקרו

היה מניף דלי מים על אברו.

תרגיל חביב עליו נמליץ

לשוחרי חיזוק השפיץ.

בקר אחד המשורר הקיץ

וממכנסיו השתחל כקפיץ.

אותו בקר (מה יום מיומיים)

החליט המשורר להרים דליים.

כלומר לשאת משא כפול

ולהניף אותו ב"טול"

ניסה ניסה ולא הצליח

אז אומץ בשריריו הפיח

בדבר חרוז ודבר זימה

הרים כדי מחצית אמה.

ניסה שנית אימץ כל שריר

ו... הדליים באויר!

"אני נמר" המשורר צעק.

אבל הכלי היה חלק.

ואז אבוי הוי שוד ושבר

נשרו דליים מן האיבר.

האיבר ניתז ופגע במצח

והמשורר פושקין נדם לנצח.