0
שתי נשים שני ילדים מקס ברנר ברמת החייל. הילדים מבקשים. רוצים לממלכת השוקולד. דן אומר שהוא הגיע לשם בפעם הראשונה רק בגיל 28 ואני אומרת שעדיין לא הייתי. מזמינים וופל עם גלידה אחד לשניהם (גם כך הצלחת תישאר בלתי גמורה בעליל)
הוא רוצה גלידת שוקולד היא רוצה גלידת וניל המלצר מסביר שזה מגיע עם כדור אחד. "אפשר כדור אחד, חצי חצי?" אני שואלת "לא" הוא עונה "אפשר כדור נוסף?" "זה עולה שישה שקלים"
הם משחקים. הקטן נסגר בשירותים ולא מצליח לפתוח את הדלת. 20 שניות ובכי קורע לב. חיבוק ונשיקה. עיניים גדולות חומות מלאות דמעות. על הדלפק במסעדה צנצנת עם סוכריות דובוני גומי הוא מבקש דובון גומי. "אפשר לקבל דובון אחד" אני שואלת "לא" "באמת?!" אני תוהה באמת "זה בתשלום"
איך יכולה מסעדה, המכוונת לקהל צעיר, להפגן חוסר גמישות כל כך גדול? שלא לומר חוסר לב...
אני צריכה לומר שלא נבקר בה יותר, או שזה מובן מהחוויה המתוארת?
________________________________________________________________________________________
רציתי להוסיף תמונה של רכבת קיטור. גיגלתי "קיטור" וקיבלתי המוני תמונות של . . . . . . . מגהצי אדים
(כל דור והקיטור שלו) |