ברקע של כל חוויות החיים המשמעותיות של גונק זירזף גשם דק, וכך היה גם הפעם. גונק יצאה מהבניין האפור של משרד התוחלות וירדה במדרגות הרחבות לעבר מכונית כהת חלונות שחיכתה לה ברחוב. חלון חשמלי ירד עד מחציתו ורפי בן לולו רכן ממושב הנהג ועיניו הכחולות ניבטו מעל משקפי השמש האטומים. "היי!" קרא לעברה.

"היי," השיבה גונק.

היא פתחה את דלת המכונית והתיישבה לידו כאילו היה זה מהלך טבעי. כשחגרה את עצמה, שאל רפי: "לאן?"

"לא'משנה." נשפה גונק.

הם נסעו בשתיקה. ריח עור עלה ממושבי המכונית ודגדג את אפה של גונק. מחוזקת מהעובדה שבן לולו בחר לערב זה להיות האביר המֵסִיע שלה, חשבה שהיא יכולה לקבל ממנו ביטחון. היא היתה ערה לכך שמדרור היא קיבלה חוסר ביטחון. אבל מדרור היא רצתה חום וחיבה ואילו מרפי לא היה לה צורך.

גונק לא ידעה, שרפי בן לולו, האדם שנדמה כהבטחה לביטחון, מחזיק ברחבי העיר מספר לא מבוטל של מאהבות שרואות בו את משענת חייהן ואחת מהן אף מאמינה שהיא נשואה לו. רפי מתנהג כסוכן חרש גם כשמדובר בנשים. בא ונעלם וסוליות נעליו אינן מקימות רחש.

רפי עצר את המכונית בסופה של דרך ללא מוצא וכיבה את המנוע. יד ימינו מיששה את כתפה של גונק והוא החליט לנשק אותה. התנועה הפתאומית הבהילה את גונק. היא לא היתה מוכנה. היא הסבה את ראשה בחוסר רצון.

"אל תהיי כבדה," אמר רפי. "אני יודע שאת רוצה."

בשל תווי אישיותו הפשוטים הוא לא לקח בחשבון את הדווקאות והעוינות הטבעית שנכחו בסלט הרגשות של גונק. לפתע היא לא יכולה היתה לשאת אותו ואת ריח האפטר-שייב הגברי שלו. היא דחתה אותו בשתי ידיים ואמרה: "קח אותי הביתה."

באותו לילה התהפכה גונק במיטתה וחשבה על דרור. כשסוף סוף נרדמה, היא שחקה שיניים מרוב מתח.