ביצים גדולות

page id : 9

TheMarker Cafeיואב עינהרמהפיכות קטנות מאדביצים גדולות

ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café

כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.

ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.

אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי

מהפיכות קטנות מאד

או מה מניע אדם לכדי החלטה שתשנה את חייו במעט.

ביצים גדולות

‎13

68 תגובות יום שלישי, 5/6/07, 08:26

פרק נורא זה בחיי, התרחש בין השנה השנייה לשלישית שלי ב"בצלאל", ענת קיבלה הצעת עבודה מפתה. אמא של חברה טובה שלה, שעבדה באיזה מלון פסבדו מפואר בטבריה, הייתה מקושרת למנהל כפר הנופש של קיבוץ "האון". מן הון לאון, התגייסות לחודשיים תמימים של עבודה רצופה, בכפר עצמו.

אני, כבר הייתי מסודר עם עבודה כמעצב, במפעל שלטים כושל. אבל ליבי בצפון, ואני בסוף דרום ת"א. אז ויתרתי בכאב על כסא הגרפיקאי המסתובב וביקשתי להצטרף אליה למחנה הקיץ. אחרי נסיעה של שלוש שעות באוטובוס, הגענו למקום. את פנינו קיבל אלי שוקרון, המנהל, עם מבטא עברייני, ועווית לא רצונית בעין, המכונה "קריצה".

ענת קיבלה ג'וב ממוזג, להלן גן עדן, "נערת הלובי-בר" קראנו לזה, מכירת משקאות קלים ותפעול מכונת קפה, בלובי הכניסה לחדר האוכל. במקום היו ספות מפורזלות, עטויות ריפוד זול ומוכתם, מוזאיקה מכוערת מהסבנטיז מקרר משקאות עם מנעול, שהקופים לא ייקחו בעצמם, בלי לשלם וטלביזיה על זרוע המחוברת לקיר (לימים ראינו בה את טקס לחיצת הידיים בין רבין וערפאת, על מדשאות הבית הלבן).

אני קיבלתי ג'וב בתופת, להלן הגיהינום. בעורפו של מבנה השירות שכלל את חדר האוכל עם המטבח וצפרדעי הזבל המצחינים שלו, המינימרקט ומשרדי ההנהלה. הייתה רחבה שאליה נפתח מעין חלון מאורך, שם היה המזנון. החלון היה סגור בתריס מתכת כבד שהיה צריך להרימו בחריקה מדי בוקר בשעה שבע.

בשטח של עשרה מטרים רבועים, נחו להם, גריל גז עם פחמי אבן, מקררי מזון ושתייה, מי-חם הסתדרותי, משטח עבודה מנירוסטה, מיקרוגל ומקרר גלידות. בימים הראשונים עבדתי בצמוד למפעיל היוצא של המזנון, בחור מקומי בשם ציון, ציון היה מוצק ושרירי, ונראה כמי שנולד לתפקיד. ביד אמן ידע לצלות סטייקים ודגי "מושט", היטיב לקצוץ סלט דק דק והיה מטייח את כף החומוס בהסבה וירטואוזית. אבל ציון היה גנב. דרך קבע היה מזייף את פדיון הקופה. את כספי השתייה של הקפה והמשקאות מהברזים היה מניח בכיסו, היה מזמין חברים מטבריה וממושבי הסביבה ופותח להם שולחן מתחת לסככה. שוקרון סגר את העניין בשקט, בלי משטרה, שם אותי במקומו, תמים, לבנבן וממושקף.

במרוצת הימים למדתי את רזי המקצוע. יום אחד פשוט נשארתי שם לבד. ציון עזב.

צהריים, שיא החום, אלף נזקקים רעבים וצמאים שרוצים באותו הזמן, את אותו הדבר וטובה דחיפה אחת קודם. גופות מיוזעים ומצחינים משמן שיזוף שרוף, וכולם כדבוקה, מנופפים בידיהם בשטרות רטובים, צעקות, בליל של בקשות. ואתה לבד, מול כל הילידים. מנסה לחלץ את קציצת ההמבורגר לפני שתתפחם, משליך "שש ארטיק לימון" ו"שתיים רמזור" להוא עם הילדה על הכתפיים, מחליף את זה שהמקל שלו שבור. פיתה עם צ'יפס וסלט לזאת שברח לה הציצי ושלא שמה לב. והם ממשיכים לעלות ולבוא כגלי צונאמי...

בערך בשלוש מוכרזת הפסקת אש. מוסא ממזרח ירושלים וווליד, דרוזי מבית ג'אן באים לעשות שמח, על רצפת הרחבה ממול. גם להם היה קשה בצהריים, בלהט המטבח. הנערים מדגימים בפניי תנוחות של בעילה אחורית ומתפקעים מצחוק. ברגע אחר פותחים צינור כיבוי ומצננים עצמם בבגדיהם.

אחר הצהריים, היה עלי לשטוף את הרחבה, לרוקן את הפחים ולספור את הכסף. שוקרון היה בא לספור את הארטיקים, זה מה שעניין אותו. כמה ארטיקים אני מוכר. אחרי ארוחת הערב, עומד תחת זרם המים הקרים במקלחת הציבורית הטחובה. שנינו מבצעים נפילה חופשית למיטה הזוגית הקטנה שלנו ב"בונגלו" הזערורי. נרדמים מיד.

חמאדה, המנהל הערבי של המטבח, לצד שתי הזונות הרוסיות שהיו באות אליו בסופי שבוע. היה מתבדח "וואלה, בלילה ראיתי את הבונגלו שלכם, מתדרדר למים, עשיתים זיקי זיקי, הא?" רומז לחגיגת חשק שלא הייתה.

באחד מו הימים, נביל איים על ג'ימי ברצח בסכין שף, ביום אחר יוליה הגמדה קראה לענת זונה מסריחה.

אחת לכמה זמן הרשינו לעצמנו להתפנק בחטיף מהמינימרקט, כי מאסנו במוס השוקולד פרווה המבחיל, שמוסא היה לוחץ לקערות הקינוחים. כל הקיץ המסויט הזה, בן החודשיים, לא זכיתי ולו פעם אחת לרחוץ בכנרת, וזו הייתה מרחק חמישים מטרים ממני.

בכפר הנופש היתה חוות יענים גדולה, מלאה בבעלי כנף מגודלים ומטופשים שנקבותיהן נוהגות להטיל ביצי ענק. לעיתים היו מנצלים את כישורינו ומטילים עלינו לצייר עליהן בעטים צבעוניים, פעם ציור היתולי שבו ראשו של גוזל יען מציץ מבקע מצויר בביצה, ופעם סמל עירייה עם הקדשה לראשה, הייתה בזה תחושה משחררת מאין כמוה. אני אפילו קצת מתגעגע.

דרג את התוכן: