כותרות TheMarker >
    ';

    רמיאב, סיפורים, שירים, חרוזים וגם דיווחים מצולמים.

    פרוזה, שירה וחריזה ודיווח. אשמח לתגובות.
    =============#==============
    מותר ורצוי להגיב גם לפוסטים ישנים :).
    =============#==============
    לרוב לא אשיב מתחת לתגובה
    אלא במסר אישי ועמכם התודה.

    0

    ראיתי חושך

    14 תגובות   יום שלישי, 17/6/08, 16:43

     

    ראיתי חושך

    סיפור מאת רמיאב 

    היא שכבה במיטה רחבה ונוחה, מוצעת בסדינים צבעוניים, דהויים למדי. לידה אגרטל של פרחי שדה שהילדים כנראה, קטפו בעבורה. היא עצמה, קטנה ורזה או כאילו המיטה פשוט גדולה עליה. 

    צינורית של חמצן צמודה מתחת לאפה והיא נושמת בכבדות. היו שמים לה מסכה, כך אמרו לי, לולא השיעולים האיומים התוקפים אותה מדי פעם. עורה החיור נראה שקוף קצת אבל פניה הלבנים חלקים ויפים, כמו שהכרתי אותה בנערותה. 

    היא ביקשה שאבוא לבקר, כך מסרו לי. לא התראינו כעשרים שנה ואולי יותר... איבדתי את החשבון, כי בזכרוני כאילו נפרדנו אתמול. 

    אמרו לי להיות עדין וסובלני כשאני מבקר אצלה בבית החולים. בעצם זה לא בדיוק בית חולים, זה מין מקום כזה, שבו גומרים את המחלה ועוברים לעולם שכולו טוב.  

    בזכרוני היא הייתה נערה שובבית ופיקחת, אף פעם לא ידעתי ומעולם לא הבנתי, מה היא באמת רצתה. אותי היא הוציאה תמיד משווי המשקל. היו שעורים שלמדנו יחד, יושבים בצמוד בחדר ההרצאות, נוגעים-לא-נוגעים ברך בברך, מרפק במרפק, במקרה או שבכוונה. מיד בתום השעור הייתה מדליקה סיגריה, בחברת קבוצה של מעריצים שהתיישבו על הדשא סביבה, מתבדחים וצוהלים. 

    אני מסתכל בעיניים שלה. הן היו ונשארו משהו מיוחד, אישונים אפורים גדולים מעוטרים במעט תכלת. כשהייתה תוקעת מבט במורה להסטוריה, היו המילים נעתקות מפיו ופעם לא התאפק וביקש שתסתכל במחברת ותרשום רשימות... היא גם ידעה לשחק ב"מלחמת מבטים”. לא פעם השירה את מבטה בעיני, בזמן שעור או בחדר האוכל ואני לא יכולתי לעמוד בפניו, עד שהייתי משפיל ראשי או פונה להסתכל בנוף, דרך החלון. 

    בחוג לריקודי עם היינו זוג... יצא כך שהיא נשארה לבדה וגם אני לא הזמנתי אף אחת אחרת... ככה, זה הפך למין שיגרה. רקדנו יחד במשך כל השנה את ריקודי הזוגות, בכל יום שלישי בערב, לקול האקורדיון והחליל בלוית הטמבור. באותה תקופה כמעט לא דיברנו, פרט למעט המילים כשליויתי אותה, מדי פעם, לחדרה במעונות. הייתה מדליקה סיגריה ואני הייתי מנסה לשכנע אותה כמה שזה טיפשי, לא בריא, דוחה... אך כלום לא עזר. המשק, ממנו נשלחה ללמוד בסמינר, סיפק סיגריות זולות לחבריו  והיא הייתה מצויידת תמיד   

    היינו במסע לימודי, של הסמינר, במדבר יהודה, ארבעה ימים בלויית גמלים ומוליכיהם הבדואים, מגלים ארץ  לא נודעת, צמחים שלא ראינו מעולם, עקבות זוחלים מדבריים ועופות יחודיים לאזור. ואנו שנינו עם המגדירים, כלי האיסוף והמשקפת, הלכנו בנוף עם כולם... אך לבדנו. נעזרנו הדדית בטיפוס ובמורד, כשהרובה הכבד שנשאתי משמש לפעמים כמוט עזר. היא התנשפה בין סיגריה לסיגריה ואני, כמוכה שגעון, טענתי נגד זיהום האויר והנוף... 

    עכשיו, כאן, אני יושב מולה, כל נשימה עולה לה במאמץ. היא מחייכת את חיוכה הנסתר ועיניה החודרות מלאות באותו זיק מהמם, שהוא שלה בלבד, והיא שואלת אם אני זוכר... אם אני זוכר את הטיול במדבר... אם אני זוכר את השמירה בלילה כשהרוח שרקה דרך השמיכה שהיינו עטופים בה ביחד, כאילו הייתה רשת של חורים... אם אני זוכר איך שמחתי שכבתה הסיגריה... כן אני זוכר... 

    אני זוכר שבסוף אותה שנה יצאנו יחד להצגה, העזתי להזמין אותה... ובהפסקה ואחרי... שוב הקש הטיפשי הזה בער בין שפתיה, שבדמיוני נועדו לנשיקות בלבד. אני הרגשתי עצמי כדון קישוט הנלחם בעישון שלה. לא הצלחתי לשכנע אותה לבצע אפילו נסיון אחד, להפסיק את המיטרד המחליא... 

    אירוע אחד לא יכולתי לסלוח לעצמי ולא רציתי להזכר בו או להזכיר אותו. מספר שנים אחרי גמר  הלימודים, הלכתי ברחוב בחיפה, שקוע במחשבות כל שהן ופתאום הרגשתי שעברו חלפו על פני זוג עיניים שאי אפשר לטעות בהן. הסתובבתי ורצתי אחרי אישה בהריון מתקדם... זאת הייתה היא... כמעט התחבקנו ונכנסנו לשתות בבית-קפה כלשהו. כשעה דיברנו, סיפרנו, שאלנו וענינו. סיפרה שהיא כבר נשואה ויש כבר ילד אחד... ואני ראיתי שהיא שוב שולפת סיגריה, מעשנת וצוחקת בקול... שאלתי בתדהמה, בלי לחשוב, אם כאישה בהריון היא רוצה, חס וחלילה, בילד מפגר, בהשפעה של העישון. מיד התחרטתי על האמירה ורציתי לבלוע את הלשון... והיא, רק פרצה בצחוקה המתגלגל ואמרה שלכל היותר הוא יהיה במשקל מופחת בלידה והרי זה רק יתרון... 

    ועכשיו וכאן, על משכבה, היא דוקא שואלת בקול חלוש אם אני זוכר את הפגישה בחיפה. אני מאשר, קצת באי נוחות. היא אומרת שרצתה שאדע שבאמת נולד לה ילד עם בעיות גדילה ופגם מוחי ושבסך הכל צדקתי. ברגע זה, רציתי נורא שלא אהיה צודק ושלא אשמע זאת מפיה. ובכלל, היא אומרת לי, כשראשה נח מוגבה על הכרים, שהחיים שלה היו נהדרים, בעלה איש אדיר, שאר ילדיה רק הביאו לה אושר ובכלל החיים היו מלאי משמעות ותוכן... רק חבל שבגלל אחת הסיגריות, עכשיו היא כבר יודעת, רק אחת מהן פרצה ושלחה את החומר המסרטן הזה אל בין התאים הבריאים של ריאותיה, ליצור את הגידול הממאיר וגרורותיו. היא לא תזכה, כך היא אומרת, לראות את בניה נישאים ובעיקר חלמה להיות פעם סבתא. עכשיו, למרות שהיא רק מתקרבת לארבעים, דוקא עניין זה מטריד אותה, כי הסוף מאוד קרוב... 

    "למה קראת לי לבוא?" שאלתי, "אחרי כל כך הרבה שנים..."  

    "רציתי להגיד לך שאם היית אז, כשכמעט היינו חברים, תקיף יותר, אפשר שבשבילך או בגללך, הייתי מפסיקה לעשן, אבל אתה היית, חסר בטחון כמוני, גולם אמיתי..." שעול קשה קטע את דבריה, "אני הייתי נערה עקשנית ולא כל מה שרציתי אמרתי ומה שאמרתי לרוב יצא לי הפוך ממה שהתכוונתי ואתה כמעט שלא הבנת, כמה רציתי אותך... הייתי כזאת סגורה... אז רציתי שתדע, לפני שאני נגמרת, שאני..." אמרה בלחישה כשהמילים נטרפות בין שיעול לשיעול, היוצא בצריחות חרישיות...  

    הסתכלתי כל הזמן בעיניה והפעם לא השפלתי מבט. רציתי לגמוע את האור והחום. עיניה ננעצו בעיני ונאחזו במבטי, כשהאויר מנסה לפלס דרכו לראותיה. פתאום, המבט המקסים שלה כבה וראיתי חושך...  

    כל הזכויות שמורות (C)

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/5/09 00:31:


      מה אומר גם אני בין המעשנים (מעשן כבד).

      סיפור טוב טראגי מעט אם הרבה כאב .

      אולי זה הזמן להפסיק , רק צריך לאסוף הרבה כוח בשביל זה !!!!

       

      תודה על סיפור יפה אהבתי .

        14/5/09 17:59:


      כ ת ב ת  י פ ה  כ ל  כ ך

              ת  ו  ד  ה

                   !

        13/5/09 20:17:
      הגעתי בעקבות תגובתך אצל הדר גד...ואכן מתאים מאד לציורה.
        12/2/09 08:06:


      אוףף איתך, בין נשיפה אחת לשנייה מהסיגריה, אני מככבת אותך,

      וחושבת על פתרון להיגמל:(

       

      כתיבה מקסימה.

        24/11/08 08:27:


      באתי לביקור כאן לסיפור הזה

      במקרה ?

      אתמול הייתי בבית העלמין.

      כל כך חשוב לעזוב עם

      מחילה פנימית ולהבין ש...

      הדברים הם לא כפי שהם

      ניראים...חיוך

      סיפור עוצמתי מהחיים.

        17/11/08 03:31:


      עצוב כ"כ.

      אתה כותב נפלא.

        18/10/08 18:35:


      כאחד שבעבורו תמה התקופה הנוראה הזו של שיעבוד והתמכרות

      אני מבין ורואה זאת אחרת, חבל שלקח לי הרבה זמן עד ש..

      כתוב יפה מאוד ידידי

      תודה שקראת לי לבוא

      ידידך

      וויילד

        18/10/08 12:14:

      ספור מאד מרגש.......

      היה כדאי להגיע.

        13/10/08 16:28:

      באתי.

      אכן סיפור מרגש שאי אפשר לדלג על אף מילה ואי אפשר שלא לקרוא עד לסופו.

      זועף

       

        11/10/08 08:20:

       

       

       

      ספור יפה ומרגש.

      תודה.

       

       

       

       

       

       

       

       

        5/10/08 14:51:


      רמיאב -

      הוצאתי עכשיו כל כך הרבה אוויר מהריאות

      בגלל הסיפור העצוב שלך -

      אין לי מילים איש...

      אתה כותב נפלא

      לך התודה

      וגמר חתימה טובה

      גדול, רמיאב, ריגשת אותי מאד - תודה

       

      כל פעם שאני רואה מישהו קונה סיגריות אני מרגיש את הכאב הזה.

      במכולת השכונתית כבר מכירים אותי לשימצה, הם עושים מזה כסף ואני לא יכול להימנע מלהיכנס לויכוחים בנושא.

       

      עם השנים, פיתחתי גישה שעוזרת להתגבר על חלק מהכאב ולפיה הסיגריות הן חלק מהברירה הטבעית, רק שחבל שהרבה אנשים טובים הולכים - וזו גם דרך מסריחה למות.

      שמח ששיתפת אותי בסיפור ומקווה שיבוא יום ונחיה בין אנשים מוקירי בריאות ומקעקעי גורמי מחלות בזויים כמו הסיגריות.

        1/7/08 23:12:


      סיפור יפה, משאיר בלב צביטה...

       

      הכל משמיים..

        29/6/08 19:31:


      זה סיפור עםתוכן טוב, והוא גם בנוי יפה.

       

      מעניין שעליו התקשו להגיב...

      .

       

      ארכיון

      פרופיל

      רמיאב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין