כשהייתי צעירה ויפה (היום אני רק יפה...) שירתי ביחש"מ 653 בדרום הארץ, תירגעו בלי דעות קדומות, הייתי בחיל חינוך ודווקא סבבה החימושניקים. לעיתים נאלצתי לבצע תפקידי חמ"ל, מה שאומר, כל שעה לבצע סבב טלפונים לבסיסים הסמוכים אלינו, לוודא שהכל על מי מנוחות ולא צריך לשלוח חילוץ/הצלה/סיוע. בדר"כ היה סבבה, לפעמים הייתה חתולה שהפחידה קצת את השומר התורן,אבל חוץ מזה,דקה מב"ש-עיר האורות, מה כבר יכול לקרות?

   בכל מקרה, לא לספק לכם מידע עלהאבטחה בדרום התכנסנו, רציתי לספר לכם על אחד החיילים שענה לי כששאלתי אותו האם הכל תקין. אותו חייל, היה משועמם מאוד והחליט לספר לי סיפור שלטענתו הוא זוכר בע"פ. והרי הסיפור לפניכם:

   יום אחד החלטתי לחפש אחר האושר. אמרו לי שבחובזה יש אנשים מאושרים. כששאלתי איך מגיעים לחובזה אמרו לי: באוטובוס קו 60. אז חיפשתי את הקו, ועליתי על האוטובוס, שילמתי 8.60, וירדתי כשהנהג אמר לי לרדת. כשירדתי ושאלתי אמרו לי שאני צריך להמשיך בשביל, לחצות את הכביש ולפנות  ימינה , אחרי הבית הלבן. עשיתי מה שאמרו לי. כשהגעתי ראיתי שהאנשים בחובזה באמת מאושרים. הם שרו ורקדו ושמחו ואני החלטתי להישאר שם. ואכלתי עם האנשים בחובזה וישנתי איתם. וקמתי עם אנשי חובזה בבוקר ויצאתי איתם אל השדה. ובערב ישבתי עם האנשים בחובזה סביב למדורה ושרתי איתם ונישקתי אותם על פיהם. אבל אז הבנתי, האושר אינו מדבק...

  אני מאמינה, שהשמטתי חלק גדול מהסיפור, ואולי הוספתי משלי אבל אני מקווה שרוח הדברים נשארה ועם בעל הסיפור המקורי- הסליחה. אז רציתי לומר לאותו חייל ולאותו בעל סיפור שזה לא נכון וזו טעות ואז היינו קטנים מכדי להבין. האושר מדבק גם מדבק. אם נסתובב בחבורה של מדוכאי רוח, עייפים ומבואסים מהחיים, נהיה כאלו גם. גם נסתובב בקליקה של בכיינים, שפלי רוח, מתלוננים תמידיים ומרובי כישלונות, נהיה כאלו גם והאושר יברח מאיתנו. אם נסתובב בחברה של אנשים שמחים, חייכנים, כאלו שמרבים לצחוק, זה ידבק גם בנו. הגישה הזו, חוסר המירמור, התקווה, האמונה, ההתלהבות, תמשוך אלינו דברים טובים, תזמן אלינו מקרים מעניינים וטובים והאושר בוא יבוא.האושר לא בא לבד יוצרים אותו, אני מודה לה' יתברך, שברחתי מחברים בכיינים ומדוכאים.תודה לאנשים החייכנים ומתוקי הנפש שסובבים אותי.