אני, יש לי, בטן מלאה.

בטן מלאה, ברגשות תחלואה.

ואם לא אפרוק המטען, בקרוב,

הסוף לא יהיה כל כך טוב.

הבטן צועקת: "שחרר אותי מהייסורים",

"שחרר את עצמך, לא חבל על החיים?"

ואני מקשיב לה, ומבין שהיא צודקת,

שבמסת המטענים, אני צריך לרדת.

אינני יודע, היכן להתחיל,

ואולי לא אתחיל, כרגיל,

אולי לא אתחיל, בהתחלה,

אני מבקש מהבטן, סליחה, ומחילה.

אינני מחפש, להיות דוקא נחמד,

אינני מחפש, מסביב, או על יד,

מחפש את התשובה הפשוטה, המסתתרת,

וכל תשובה אחרת, מיותרת.

אני, פשוט, לא מבלה מספיק,

וזה די מעצבן, וגם די מציק,

רוצה לצאת לאויר העולם,

רוצה לחיות, ולנשום, כמו כולם.

להיות פה, וגם שם,

וללכת הרבה אל הים.

האמת היא, שזה אני,

שמגביל את עצמי,

בבילויים, חברויות, או בכלל, בקשרים,

לכן אני כותב את השירים.

כי קצת נמאס לי, להיות , "חביב",

רוצה יותר להיות – מגיב, או מגניב,

רוצה להיות יותר מעורב,

וגם ירושלמי, הולך, דרך אגב,

רוצה לחשוב: "מה דעתי?"

רוצה מאד, שאקבל, ויקבלו, אותי.

לא מפחד כבר, מתגובות, ממה שיש,

ואם יש צורך, גם אתכתש,

מה שבטוח, שלא אתכחש,

כי מה שיש, זה מה שיש.

אינני חייב, להיות מושלם,

אינני סוחב, את כל העולם,

אינני אחראי, על אף אדם,

אני מגיע מארץ להד"מ.

שנים שסחבתי, על עצמי, את הכדור,

שנים של ייסורים, מה מותר, מה אסור,

שנים של צעידה בין הטיפות,

שנים של ניסיון, מעל עצמי, להתעלות,

אבל אתם לא מכירים אותי,

אז אולי זה לא יהיה לכם משמעותי,

אבל אני יודע, למה אני כותב,

וזה מה שחשוב – זה בא מהכאב.

זה בא מהנקודה של: "תעזבו אותי ודי!"

זה בא ממקום של בטוח, ולא אולי.

לא אכפת לי יותר מה חושבים אנשים,

אני לא בא כאן, להאשים,

אני בא רק לצעוק צעקה,

להשתחרר קצת מהמועקה.

ואתם, אם גם אתם סוחבים,

מטענים מהעבר, שהם כבדים,

תצעקו גם אתם, יחד איתי,

אולי כך, זה יראה, יותר אמיתי!

רוצה מהמועקה להשתחרר,

להתחיל חיים חדשים,

רוצה מהעודפים, להיפטר,

ולהכניס תכנים, יותר נקיים.

סליחה, אם עליכם, הפלתי מטען,

אך הייתי חייב, לא היה לי זמן,

הייתי חייב, לצעוק צעקה,

כדי להשתחרר קצת, מהמועקה.