לפני מספר שבועות הייתי צריכה ללכת למשרד ממשלתי כלשהו. כמובן, מלבד הצורך להצטלם לתמונת פספורט, הייתי צריכה למלא טפסים שונים. שם פרטי, שם משפחה, תאריך לידה, שם האב, ארץ לידה. הפרטים הרגילים. 

אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בדוגמה הזאת, ובאיספור מסמכים אחרים שצריך למלא האפליה בין הגברים והנשים מתבטאת בבירוקרטיה קטנונית. האפליה מתבטאת בדרישה לרשום את שם האב, שאנו רואים כמובנית מאליה, אך שאינה נלווית בדרישה לרשום את שם האם. אין מדובר כאן בהבדלי שכר בין גברים ונשים, בהעדפה בקבלה למשרה רמה או בסטטיסטיקה לגבי מספר הגברים בתפקידי מפתח. מדובר בדרישה פרוזאית לגבי אופן רישום במסמכים.  

אי השוויון בין גברים לנשים יכול להתחיל לפעמים בטופס עלום.  

אני לא רוצה לטעון שבגלל עניין הרישום הזה, אנו מגלים שרק 17 מ- 120 חברי הכנסת הן נשים. המציאות היא הרבה יותר מורכבת. אבל, אני כן טוענת שהקלות שבה אנו מסכינים עם ההעדפה הפטרנליסטית הזאת, כפי שהיא מתבטאת בבירוקרטיה יומיומית, מלמדת עלינו משהו. היא מראה שאנו מוכנים לקבל תרבות של אפליה במקרים קלים וגם במקרים חמורים ומשמעותיים הרבה יותר.

הקלות הזאת היא שהניעה אותי ליזום את התיקון להצעת החוק שיווי האישה, לפיו בכל טופס ומסמך בהם נדרש היום למלא את שם האב יהיה צורך למלא ממחר גם את שם האם, ידרש למלא את שמות שני ההורים. אני נדהמת, עליי להודות, שאין עדיין חוק כזה. אבל, אני נדהמת עוד יותר, שצריך חוק כזה בכלל. 

לשמחתי, החוק עבר ביום שני האחרון בקריאה ראשונה. והוא מצטרף לחוקים נוספים הבאים לשנות תרבות מפלה. במושב הנוכחי עבר חוק נוסף שלי תיקון פקודת הסטטיסטיקה, לפיו איסוף, ניתוח ועיבוד נתונים סטטיסטיים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וגופים ציבוריים אחרים, הנוגעים ליחידים, יעשה תוך התייחסות למגדר. אני מקווה שחוקים אלה מעידים על כך שאנו כחברה מתחילים לאבד את סבלנותנו לחוסר שוויון.  

בפעם הבאה שאמתין בתור במשרד כלשהו, אוכל להתרגז מתמונת פספורט לא מחמיאה או מכך שאני צריכה למלא שלושה טפסים זהים. אבל גם אם זה כאב ראש למלא טופס, אשמח לכתוב באריכות את השמות של שני הוריי.