הגיע זמן להתמודד עם הכאב שלך.

את כבר לא יכולה לברוח מהכאב.

את כבר לא יכולה להשכיח את הכאב על ידי דברים אחרים.

את לא יכולה כבר להפוך את הכאב לבלתי מודע.

את לא יכולה להדחיק את הכאב.

את לא יכולה להרחיק את הכאב ממך.

הכאב קיים.

הגיע זמן שתסתכלי עליו.

ניסיתי לשכוח מהכאב על ידי הלימודים.

היית תלמידה מצטיינת.

ניסיתי לשכוח מהכאב על ידי העבודה.

היית עובדת מצוינת.

ניסיתי להשכיח את הכאב כשהיית עם חברים,עם בני משפחה.

ניסית לשים את הכאב בצד כאילו הוא לא קיים.

ניסית לעקוף אותו כדי להמשיך הלאה.

לא הצלחת.

הכאב עדין קיים.

לא ידעת להתמודד עם הכאב.

לא ידעת איך פשוט לעמוד מולו.

לא ידעת איך לחבק את הכאב.

הכאב תמיד היה קיים.

מאז הילדות שלי.

זה לא קשור להורים שלי.

זה לא קשור לחברים שלי.

זה לא קשור איפה שאני חיה.

זה לא קשור למי שאני היום.

הוא פשוט שם,מחכה לנגיעה שלי.

הוא מחכה שאבוא לגעת בו.

הכאב קיים כדי שאוכל לחיות.

הכאב קיים כדי שאוכל להתעורר לחיים.

פעם כשמישהו היה אומר לי משהו,הוא נגע בכאב שלי.

יצאתי נגדו,התמרדתי מולו כדי שלא יגיד לי יותר.

היה לי הרבה יותר נוח לחשוב שמישהו אחר פגע בי

כשהוא למעשה נגע בנקודת תורפה שלי.

פעם כשמישהו עשה את הדברים שלא לרוחי

ניצלתי את זה כדי לשפוך עליו את הכאב שלי שלא קשור אליו.

לברוח מהכאב או ללכת לתוכו?

בשביל זה צריך הרבה אומץ.

כשאצעד לקראת הכאב שלי אפגוש את עצמי.

עצמי ללא זהות,ללא עבר,ללא ניסיון,ללא  סיפורים.

האם אוכל לחבק את הכאב שלי?

האם אוכל לצעוד לקראתו?

האם אוכל להתמודד?

האם אוכל להתעורר?

אני לא יודעת.

אני רק יודעת שהכאב קיים.

שם באי מקום.

אולי אדע למה כואב לי תמיד.

אולי אמצא את הסיבה לכאב שלי.

אולי ברגע שאמצא את הסיבה

אשתחרר.