| גססתי, או כך היה נדמה לתודעתי האבודה. הדמויות, הבדיות ויצירי דמיוני לא יכלו לספקני יותר. השיעול המתמשך, ניתן להתרגל אליו, או כך אומרת התודעה לעצמה. המחלה, נראית בטעות כמשהו שניתן להתרגל אליו. כך גם תחלואי החיים הממיתים, הצצים לעברנו יום יום, הופכים למעין שיגרה מאוסה במקרה הטוב. יכולתו המופלאה של האדם להסתגל לשינויים, ללא ספק יכולת אשר אפשרה את הכיבוש הצורם של כוכב הלכת הזה, הופכת לעיתים לחרב פיפיות בגילומה של התאווה השמרנית והממיתה. השיעול הפך מתופעה רגעית ונשכחת למטרד ובסופו של דבר לנטל עצום, בלתי נסבל. הרופאים הלעיטו אותי במגוון אין סופי של תרופות, והשפעתן לא נודעה לאיש, ובדרך נסתרת הפכו לחלק מהחיים האורגניים. שני כוחות איימו לקרעני. האחד, ביקש להאיץ את התהליך, לבטא את כוליותי בבת אחת ובחטף, למסרה כמות שהיא על הכתב ולכאורה לנצח את המרוץ האבוד מראש כנגד המוות. ההספק הלשוני נדרש להרגיע את החרדה, את האיום מפני השכחה הצפויה לעטפני ולהעלים אותי חסר עקבות בעולם. הכוח האחר, הדמוני, יעץ לי לשמוח לאידם של הנשארים בעולם מתכלה זה, לשמוח מכל רגע זעיר הנותר מהעתיד המתכלה. אטמתי את אוזניי לשניהם, ובחרתי לעצור חיים אלו, להמיתם, ולהתחיל חיים אחרים. |