הספר הרטוב: מבחר שירים על מים, גשם וים
עטרה אופק (ערכה וליקטה). הוצאת עם עובד, 47 עמ', 58 שקלים

קראתי פעם בספר אמריקאי לבני נוער מחשבה יפה על מים שהגתה אחת מגיבורות הספר: הזמן לא משאיר אותותיו על המים. בשלולית בדרך לבית הספר, באמבטיה, בכוס המים שאנחנו שותים, עשויות - לפחות בפוטנציה - להיקוות יחד טיפות שאגר האדם הקדמון עם מה ששתו כמה איכרים במהפכה הצרפתית, ועם מי האמבטיה שלי מלפני שנתיים. כי מים, לא חשוב מאיפה ומתי, תמיד יודעים לחזור לצורתם הראשונית, להתגלגל ולהתערבב מחדש, בגשם חדש, בזרימה חדשה ורעננה בנהר. אינני בטוחה שהמחשבה הזאת נכונה מדעית, אך היא יפה מאוד ונזכרתי בה למקרא אסופת השירים המעולה "הספר הרטוב", המיועדת לבני שנתיים עד ארבע לערך, שליקטה וערכה עטרה אופק.

האסופה הזאת מעולה, ראשית בגלל בחירת השירים, כמובן, העוסקים בילדים החווים מים בצורותיהם השונות, זורמים, ניתכים, שוצפים, משמיעים קולות פכפוך, טפטוף, התזה, התבוססות, טבילה, לגימה, ספיגה, חלחול והיקוות - כל שיר בדרכו, חלקם מוכרים מאוד וחלקם פחות. אך עיקר ייחודה של האסופה הזאת הוא בערבובים, במעשה האוצרות של אופק ששילבה יחד שירי מים מתקופות שונות, החל בשנות הארבעים עד היום - וממש כמו מחשבתה של הגיבורה העלומה שלי מהספר האמריקאי, בלי שהדבר יורגש כלל ובלי שנכיר בהם את סימני הזמן.

ערבובי הזמן הם חלק מהקונספציה הבסיסית של האסופה, הכוללת שירים שנכתבו בידי יוצרים קאנוניים וגם בידי יוצרים צעירים יותר, המראים סימנים יפים של כניסה לקאנון שירת הפעוטות הישראלית: מרים ילן-שטקליס, קדיה מולודובסקי, זאב, יחיאל היילפרין, אלה אמיתן-וילנסקי, יפה קרינקין, ע. הלל, מיריק שניר, מירה מאיר, שלומית כהן-אסיף, יהודה אטלס, יהונתן גפן, יהודה עמיחי, לאה נאור. שיריהם מסודרים לא על פי סדר כרונולוגי של מועד פרסום ראשון, או גיל הכותבים, אלא רק על-פי תכנים, בשלושה שערים: מים, גשם, ים. לעומת הכותבים המוכרים, האמירה החזותית, הדומיננטית מאוד בספר, ניתנה בידי שישה מאיירים צעירים, שלחלקם זוהי ההופעה הראשונה בספר ילדים. אופק פיזרה את האיורים פרי מכחוליהם של המאיירים השונים כך שהעין מופתעת בכל כפולה חדשה מסגנון חדש שאינו מוכר מספרים אחרים, משיטות אינטרפרטציה חדשות - דבר המוסיף לתחושה שלמרות הסדר התמטי יש הרבה חופש תנועה ויצירה.

אסופות המאורגנות סביב נושא (חגים, עונות השנה, בעלי חיים וכדומה) היו פופולריות מאוד בעשורים הראשונים למדינת ישראל, והן שירתו אנשי חינוך כחלק משגרת יומם של גנים וכיתות נמוכות בבתי הספר. ייחודו של "הספר הרטוב" הוא בכך שהמשטר התמטי שלו לא נועד לשרת קריאה תכליתית, בבחינת "לפני האמבטיה נקרא קצת על מים", או "הנה בא היורה, בואו נתכנס בגן ונקרא שיר מתאים". להפך, יש כאן אמירה אמנותית ממדרגה ראשונה: כולנו מכירים מים, פוגשים אותם יום-יום בגלגוליהם השונים, ולמרות זאת אפשר לשיר ולאייר אותם באופנים שונים ויפים כל כך.

ואכן, הספר הזה, אף שמים הם התירוץ התמטי שלו, הוא שיר הלל לשירה בכלל, וכמה טוב להיזכר בכך דווקא עכשיו, בעשור הזה, כאשר שוק הספרים שלנו מעדיף באופן בולט את הפרוזה, זו למבוגרים וזו לילדים. ולסיום, עוד דבר קטן בעניין העדפות מו"ליות: ממש כמו את השירה, שהמו"לות לילדים לא ששה להוציאה לאור כנראה מטעמי ביקוש, ירד בשנים האחרונות גם קרנן של האנתולוגיות לילדים. כנראה משתלם יותר להוציא יצירה כספר נפרד, עם הרבה אוויר ואיור דומיננטי. ההרגל להוציא מהמדף אותו ספר שמנמן, ערב אחר ערב, הרבה פחות כלכלי. "הספר הרטוב" עושה חשק לפגוש עוד אסופות שכאלה, שהרי למדנו בו, תוכנית וצורנית, שכוחם של מים אינו רק בהיותם טיפה-טיפה, אלא בעיקר בהיקוותם יחד.