פרק ראשון
לילה מדברי צונן. מתכסה באדרת הכבשים המהוהה, ספוגה ניחוחות בית ילדותו. שותק.גופו שחום ומגויד, שיער ראשו וזקנו שחורים כפחם ומסולסלים. עיניו עצומות, מביטות פנימה, צוללות אל נשמתו הסוערת. לא יודעת מנוח ומחפשת שלווה בין צוקים נישאים בארץ צייה שוממה. שלושה ימים שרוי הוא בחשכת המערה במסע לחיפוש החזון. בימים אלו לגם מעט מצפחת המים שאיתו, סעד את לבו בחופן תמרים שמצא בדרכו ובפת לחם קשה ועבשה ששרידיה היו בכנפות אדרתו.
גרונו ניחר וביטנו הומה בו, ברם הצמא והרעב שהוא חש הינם רוחניים. הוא צמא לגלות סודות ורעב לאמת הצפונה בין כתבי הסתרים,איש לא ידע היכן הם טמונים. שמו בישראל אביעזר בן השילוני שבט אפרים הוא, אך מזמן עזב את שבטו, את בית אמו ונחלת אביו. הוא פוסע בין שבילי הארץ, מסתופף בחלקת חכמים ולומד תלמודם ומצוותיהם. כבוֹר סוּד הוא. אינו מאבד טיפה. לוגם בחרדת קודש וביראה תורת אלוהים. נקעה נפשו מהבלי בשר ודם, תככים, מרמה, לשון הרע וזדון. הוא מחפש אחר האמת והקדושה רזי הראשונים. נזיר ה' הוא אביעזר ונשבע נדרים ללכת בדרך מורה הצדק עד אחרית הימים. בחור צעיר הוא, חסון ומלא באש פנימית. עיניו שחורות ובוערות, מטילות מוראן בלב רואיהן. תשוקות בשרו הוא מדכה ואת בעירת חלציו היוקדים הוא מקרר בטבילה במי הטוהר הצוננים. גופו הוא כבית כלא עבורו והוא מתעלם מצרכיו ואף רואה בהם חולשות ודבר טומאה. ועם כל זאת אביעזר מאוד מאושר. יש לו מטרה בחיים, וחזון ושליחות. הוא מבני האור וחלומו לראותם מתפשטים בתבל, נלחמים ומנצחים את בני החושך, העוולה והזדון. לראות את השלום ואהבת אלוהים, אחוות האדם מתפשטות בחלד.
פרק שני
השמש קופחת על עורי. חם לי מאוד ואני מיוגעת משיטוט בהרים עם הצאן. לנגד עיני בריכת מים טבעית. המים כחולים מאוד ונראים כה מפתים. אני מתקרבת בשקיקה ועיני כלות אל המים. גופי היוקד מִתְאֲוֶוה לטבול בהם. הצאן מתפזר בסביבה. הכבשים והטלאים לוגמים מהמים ומתרחקים למצוא עשבים שצימחה האדמה המדברית הצחיחה. זוהי שנה גשומה במיוחד ולכן אפשר למצוא שיחים בשפע. אני מגיעה אל המים ומתיישבת, מתירה את סנדלי העור שלי ומפשילה שולי שמלתי.
מי הפלג זכים וצלולים. אני משכשכת בהן את רגלי השחומות. מתיזה על גופי הלוהט בחופן ידיי מהמים. שיערי ערמוני ויורד על גבי בגלים, ואני מתירה אותו מקשרי הצמות בן קלעתיו. כל כך חם ואני מיוזעת. מחליטה להתפשט ולהיכנס אל המים. מביטה כה וכה, איני רואה אף אחד. בנות הרועים אינן במקום, וזו ההזדמנות לה חיכיתי וייחלתי. מורידה את שמלת השק שלי ומותחת זרועותיי באוויר. נכנסת אט, אט אל המעיין הקריר. מרפה ידיי ומניחה לגופי לצלול בתוכו. התחתית עמוקה וכחולה, ואני מניחה לעצמי לשקוע פנימה ללא כל שליטה. משתכשכת כה וכה ומתהפכת לי על גבי. גופי נישא עם הזרמים הקלים של האגם. ללא כל תנועה צפה לי בשלווה. מוחי מתרוקן ממחשבות ואני שוקעת בדמיונות. כל חושיי מתענגים על המגע של גופי העירום עם המים. אינני יודעת כמה זמן שטתי כך, כשפני כלפי מעלה, ושיערי צף על-פני המים כמניפה אדמונית.
לפתע משהו מבהיל אותי. מרגישה טלטלה כשמים ניתזים עלי, כשמישהו קופץ אל הבריכה. מתחתי מגיע מישהו ומושכני בשיערי. מרוב בהלה אני בולעת מים וכמעט נחנקת, ואת גופי אוחז שיתוק של אימה. ידיים חזקות אוחזות במותני ומעלות אותי למעלה. בהלה ובושה מציפות אותי. אני עוצמת עיניי ועושה עצמי מתה. ואכן כך אני מרגישה, מפאת הבושה.
ידיים חזקות ומחוספסות מעסות את חזי, נוגעות בשדיי החשופות, והבל פה קרב אל פי ונושף אל תוך פי. מגע של שפתיים בשפתיי. אני המומה ונכלמת. ואימה אוחזת אותי. חתיכת בד חמה נזרקת עלי, למרבית ההקלה. ראשי מורם בעדינות וקול מדבר אלי: "אל תפחדי, פקחי עינייך. לא יאונה לך כל רע". אך אני מתביישת במערומי, ומסרבת להגיב. סומק עז מציף את פניי וכל גופי רועד. מקור, מפחד, מהלא נודע. וכך בעיניים עצומות ובלי לזוז, אני שוכבת לי כסלע. זמן רב. איני מרהיבה עוז בנפשי להניד עפעף. הציפורים מצייצות ודממה מסביבי. לבסוף אני פוקחת את עיני, אך עוצמת אותן מייד בחזרה.
דמותו צורבת את גופי. בחור צעיר חסון, שזוף, שחור שיער. שיערו נוטף מים, לגופו הרטוב שבוהק בשמש - אזור חלציים לבן, ועיניו כל כך שחורות ויוקדות ועזות מבט. מפלח מבטו את גופי ויוצר רטטים לאורך כל גוי ופעימה בין ירכיי. אינני יודעת היכן לקבור עצמי מהבושה. כשהוא רואה שאיני מתה וכי שלום לי, הוא מניד בראשו ללא אומר, מדלג על הסלעים ומתרחק. אני עטופה באדרת כבשים בלויה וחמה שהשליך עלי, ומהדקת אותה אל גופי כאילו הייתה לי עור שני. אני מחפשת את שמלתי. הנה היא, בין השיחים. ואני לובשת אותה לגופי הרטוב ומהדקת אותה במותנים בחבל הכותנה האדום.
מבלי להסב מבטי לאחור, אני שמה פעמיי לכיוון השני, נמלטת כל עוד רוחי בי. בהלה גדולה אוחזת בי. בני הצאן רועים על פסעת ההר ואני מאיצה בהם במקלי לרוץ. הם דולקים בעקבותיי ופועים במחאה. נסערת אני מגיעה לבית הוריי ואינני מצליחה להרדם. בימים הבאים אני מאוד נזהרת על נפשי, עטופה בחבלי המורא. מעתה, למרות החום העז, אינני מתפתה לטבול עירומה במים הצוננים. ברם זיכרון מגען של ידיו בגופי, עיניו השחורות העמוקות, רודף אחריי ואינו מרפה ממני, חרף רצוני, בשעות הערות וגם בחלומות הלילה. הרהורים טורדים את מחשבותיי, מה עלול היה לקרות, וכיצד זה להיות איתו גוף אל גוף. מעירים לי שאני נראית חולמנית מתמיד, ואימי צוחקת על כך שאבד לי תאבוני, יען אשר בוודאי נתתי לבי לאחד הנערים ונפלתי בחבלי אהבה. מאוהבת? בכלל לא ידעתי מה זה... אבל אני מרבה לחשוב עליו, וכאב וגעגוע מתגנבים אל לבי. איתם מזדחל לו גם הפחד פן אראהו והוא יזהה אותי. חפצה, אך בעיקר יראה ורגשות מנוגדים הומים בקרבי, מייסרים ואינם נותנים לי מנוח.
לעת אשמורת השחר, טרם זריחת החמה, יוצאת אני כמנהגי עם הצאן לחפש מרעה. לעתים מקדימה אני לחזור, ועוזרת לאמי לרדות את הבצק ולאפות לחם על הטאבון שבחצר. מטלות רבות מונחות על שכמי, כעל כל אחיותיי ואחיי. זהו אורח חיינו ומנהגנו. לעת ערב, אני מאכילה את התרנגולות ומסייעת במלאכות הבית. בעיקר חביבה עלי רעיית הצאן, משום שהזמן היחיד שיש לי עם עצמי ועם מחשבותיי הינו במרעה. לבד בהרים משוטטת, מלקטת צמחים וגרגרים, אוספת אבנים מיוחדות. אף הכנתי לעצמי חליל מקנה סוף. אני אוהבת להלחין שירים ולהנעים קולי בזמר. ארבע עשרה שנים מלאו לי וגופי הנץ ופרח כגוף אישה, אם כי עדיין אני מרגישה כילדה ומתביישת מנערים.
"מרים, גשי הלום, אורחים נכבדים פקדו את ביתנו ומבקשים את עזרתך בהגשת האוכל", קורא לעברי אחי הצעיר בנימין, כשאני חוזרת יום אחד עם הצאן לכיוון הכפר. אני ממהרת למלא את המטלה ומפקידה את הצאן בידי בנימין, לשמחתו הרבה. מפאת גילו הצעיר טרם יצא לבדו למרעה והדבר נחשב לו כבוד גדול.
כשאני מתקרבת לבית הורי רואה אני קבוצה של אנשים לבושים בגלימות לבנות. לפתע קופא בי לבי. אני מזהה את העיניים השחורות האלו ש ל ו! העיניים שאזהה בכל מקום וזמן, עד אחרית חיי. העיניים שחרטו בגופי את סימנן. סומק עז עוטף את פני. אני מכסה ראשי בכסות הגלימה ומשפילה מבטי. אש יוקדת בכל גופי וצמרמורות חולפות בגווי. איני יודעת אם זיהה אותי. חשה נכלמת ונרגשת כאחת, מאבדת עשתונותיי ומתחילה לרוץ אל הבית. אמי מחכה לי בפנים ומבשרת לי, כי הגיעה משלחת של אורחים נכבדים והיא מצפה שאעזור לה לערוך את הסעודה ולהגיש לפניהם את התבשילים. היא חושבת שאני סמוקה מהריצה, ככל הנראה. רציתי לראותו, אכן אני מודה, אבל גם פחדתי מאוד והתביישתי ובוודאי שלא חפצתי לראותו בבית הורי.
כשהגיעה השעה להכניס את המאכלים והמשקה אל חדר המסובין, לא יכולתי להתחמק יותר. קיוויתי שלא יזכור אותי. ואולי בתוך שמלת השק, אם לא אהדקה אל מותני לא אתבלט ודמותי תיבלע, כך האמנתי. עברתי עם הטס שעליו תבשיל ירקות וגבינות צאן, מאחד לשני. כשהגעתי אליו ידי רעדו קלות. הוא הרים ראשו ונעץ בי את עיניו. צמרמורת חלפה בגווי. הוא יודע! הוא זיהה אותי! לא היה כאן כל מקום לספק. חיוך התפשט על פניו והוא הנהן בראשו בשתיקה. לבי פעם בחוזקה ונשמע כהלמות התוף באוזניי.
אחיותיי חילקו כיכרות לחם, יין ומים צוננים על טסי נחושת, בעוברן אחריי. כשנגמר הסבב בין האורחים, פשוט ברחתי משם ונמלטתי אל ההרים. בלי הסבר, בלי תירוץ. כל גופי יקד ונשמתי סערה. רצתי כל עוד נפשי בי, עד שאזלו כוחותיי וצנחתי כאבן על האדמה השוממה. עצמתי עיני, מתנשמת ומתנשפת ומשחזרת, בפעם שאין למנותה, את כל אשר קרה. ומדמיינת גם, למרבית מבוכתי העזה, את מה שעלול היה לקרות. מפחיד ומסעיר כאחד.
התכרבלתי וכרכתי ידיי סביב ירכיי, כעובר. הנחתי למחשבותיי לסעור ולקצוף ולהעביר בי רעידות עזות. חשבתי על עיניו השחורות, שיערו הכהה והחלק, שהפעם ראיתיו בבירור. הוא נראה משיי וכה נעים למגע, ואני שאהבתי לחוש ולמשש דברים בידיי, התאוותי לחפון את שיערו בין ידיי. חשבתי על גובהו וחוסנו ונותרתי חסרת אונים. אינני יודעת את שמו, מי הוא ומאין בא. איני יודעת דבר עליו והוא ראה אותי במערומי, ללא כחל וסרק. הוא נגע בשדיי, הוא נגע בשפתיי. כמעט ועשני אישה... כך חשבתי ודמיינתי עד שנפלה עלי תרדמה עזה.
קור עז העירני באישון ליל. עלטה סביבי וקולות של תנים נשמעים באופק. נרעדתי והצטמררתי. זה היה בהחלט מעורר יראה. למזלי, היה זה מועד מולד הירח, ואור הלבנה והמוני הכוכבים הנחו דרכי הביתה בבטחה. התגנבתי חרש אל יצועי, בין שתי אחיותיי הקטנות. את גופי הצונן כיסיתי באדרת הכבשים המהוהה, בה עטף את גופי, בהותירה אחריו. הפכתיה לשמיכתי המועדפת. הרחתי בה את ריחו, נשמתי עמוקות וכך נרגעתי מפחדיי והתחממתי. השינה נטלה ממני את סערת נפשי.
באשמורת הבוקר, לפני זריחת החמה כבר הקצתי ועמדתי להוציא את הצאן למרעה. הלכתי אל מכלאת הצאן, כשלפתע ראיתיו. נעמדתי על מקומי באימה ובהתרגשות. הזר שנחקק בלבי עמד שם וליטף כבשה שכרעה ללדת. הוא שמע את צעדיי והרים לרגע מבטו. עיניו השחורות ננעצו בעיניי. גם הוא קפא על מקומו. הוא זיהה אותי... פניי בערו במבוכה, אך לא יכולתי לברוח, כי היה עלי לסייע לכבשה המתקשה בלידה. הצאן הינו בראש מעייניי ואני דואגת להם במסירות ובאהבה רבה. ללא אומר ודברים, כרע ברך לצידי ועזר לי ליילד את הכבשה. בידיו החזקות שלף את הטלה הפעוט המכווץ, שהיה מרוח בדם ופעה בקול ענות חלושות. הוא מסר לי את הטלה, ואני ליטפתיו והצמדתיו לכבשה ליניקה. בהעיפו מבט בידיו המגואלות בדם, פנה אלי, בטבעיות רבה: "התוכלי להביא לי מים לנטול את ידיי בבקשה?" הקול שלו היה רך ונעים. הקול שלו פרט על מיתרי לבי כנבל. הוא היה עשיר כל כך וקטיפתי. בהיתי בו בלי אומר. "מים?" שב ואמר בקול חרישי ופניו חייכו לעברי בעדינות. התעשתי ורצתי אל הבאר שבחצר להביא לו מים. נשאתי איתי גם קערה לנטילת ידיים. הוא הודה לי ושטף את ידיו. או אז הצביע על ידיי שלי, שהיו אף הן מגואלות בדם, וללא אומר הראה לי להושיטן. הוא שטף את ידיי. הסמקתי ורציתי לברוח. "אל תברחי", אמר בקולו הרך. "אני רוצה לדעת איך קוראים לך". "מרים", לחשתי, משפילה ראשי. "את עמדת לטבוע באותו יום באגם. אני מצטער שהבכתי אותך, אך חייך חשובים מכל", הסביר ברוך. "תודה", לחשתי. למרות שבלבי ידעתי כי לא עמדתי לטבוע וכי לא נשקפה כל סכנה לחיי. לגאוותי היא נשקפה. "אל תודי לי. זו הייתה מצווה. החיים יקרים מכל. גם לי היה קשה...",התחיל לומר ועצר בעצמו. תהיתי מה רצה לומר. "אסור לי לראות נשים עירומות כי אני נזיר לה'", הסביר בשקט ועיניו השחורות נוצצות עד מאוד. "יצר הרע אורב בפתח וחטאי הבשר הם עוון בלתי נסלח". התפלאתי מאוד. לא הכרתי את הביטוי "נזיר אלוהים". לא ידעתי כי ישנם אנשים כמוהו. סקרנותי גברה על ביישנותי. "איך קוראים לך? מהו נזיר לה'?" שאלתי.
"שמי אביתר. נמנה אני עם כת היחד. אנו נזירים לאלוהים. איננו באים במגע בשרים עם נשים ואנו מקפידים ומצווים על דיני טוהרה נוקשים", ענה לי בקולו המתנגן. קול כל כך יפה, חשבתי לעצמי והתבלבלתי קצת. "העיניים שלך כחולות כמו הים ומדברות כמו הגלים", אמר, כאילו לעצמו והשתתק. לבי החסיר פעימה. נאלמתי דום. הרגשתי בעירה בפניי. הזמן עמד מלכת. ואז קראה לי אימי לבוא ולעזור לה בהכנת הלחם. ניצלתי את ההזדמנות לפלוט מפי: "שלום" ולשאת רגליי בריצה. איבדתי את שלוות נפשי. איבדתי את לבי. הייתי מאוהבת בכל נימי גופי ונפשי! אביתר... שמו ניגן עלי כמיתר...כשיצאתי עם הצאן למרעה, לקחתי את חלילי. מנגינות זרמו ממני וגם שירים. שירי אהבה וגעגוע. שירי תשוקה ועצב בלתי ידוע... כשחזרתי מהמרעה, האורחים כבר לא היו. עקבותיהם נעלמו. שאלתי את אמי מי הם והיא ענתה כי הם חברים במסדר ה'יחד' וגרים במדבר יהודה ליד ים המלח. הם מכרים של אבי ודודי. הם זכו להכנסת אורחים כיד המלך משום שזה היה המנהג בביתנו. אבי, ששמו היה אברהם, כיבד במצווה זו את כל ההולכים בדרך. הזמינם לביתו והציע להם לשטוף רגליהם ולנוח. ואמי, שולמית הייתה מרדדת את הבצק ואופה להם כיכרות לחם טרי, עוגות סולת, ואף מכינה להם נזיד בשר או תבשילי ירקות.
הטלה אותו יילדנו, אביתר ואני, היה האהוב והמועדף עלי ביותר בעדר. כרכתי לצווארו סרט לבן והייתי מלטפת אותו חזור ולטף, מתרפקת על צמרו הרך שהחל לגדול. בינתיים, איני יודעת איך ומדוע התחילו לצוץ להם המחזרים. לפתע התחילו לשים לב אלי מספר בחורים, שעד כה התעלמו ממני והייתי כאוויר עבורם. הם התחילו להמתין לי בחוזרי עם העדר, לקנטרני ולנסות לעורר את תשומת לבי. החיזור נעם לי, במידת מה, אך לא הייתי מעוניינת באיש מהם. בלבי היה רק אחד. אחד ויחיד. בלתי מושג. נזיר אלוהים. א ב י ת ר... עיניו השחורות רדפו אותי לכל מקום. בקומי בבוקר ובשכבי בלילה חשבתי עליו, על שיערו הרך למראה, על כתפיו החסונות. על מגע ידיו בגופי, הבל פיו החם בפי. קולו הערב התנגן באוזניי כמנגינה סוחפת. מלים לא יתארו זאת. הייתי כל כך מאוהבת. במידה כה רבה, עד שזה כבר הפך לכאב לב בלתי נסבל. לא ידעתי שגעגוע יכול להיות כל כך צורב. לא ידעתי שאהבה זה משהו כל כך מכאיב.
נהגתי לחזור אל מקווה המים שם נפגשנו, אך חששתי להסיר את בגדיי. הייתי משכשכת רגליי ומתיזה על עצמי מים צוננים, וגם מרטיבה את שיערי. הייתי חולמת עליו ומייחלת שיחזור. ויום אחד, כשהייתי שקועה בטבילת מחלפות ראשי הפזורות במים, שמעתי את קולו! בהתחלה היה נדמה לי שאני חולמת. "את לא מתכוונת שוב לטבוע?" שאל בנימת היתול. הרמתי ראשי בהתרגשות. הוא ניצב לפניי, סנדלי עור בלויות לרגליו. חסונות ושריריות. שחומות וחטובות כפסל שיש. הרמתי מבטי וסקרתי את כל גופו המפואר. גברי כל כך. שחום. לבוש היה באזור החלציים הלבן וטוגה לבנה על כתפיו, כרוכה ברישול ומכסה גם את ראשו. עיניו השחורות נצצו בעוז. שפתיו, שהיו חושניות וכהות חייכו וחשפו את שיניו הצחורות. עצמות לחייו גבוהות ומצחו רחב. הוא היה יפה תואר עד מאוד. נשמתי עמוקות וכבשתי כמיהתי אליו. ניסיתי לענות בקול קריר ומאופק. "לא. אני מאוד נזהרת". אך התרגשותי העמוקה העלתה סומק בלחיי ואני השפלתי מבטי במבוכה.לבי פעם בחוזקה. דמותו השתקפה מעל דמותי במים הכחולים. הוא התכופף והושיט ידיו אל המים, לשטוף את פניו המיוגעות. הוא התיז מהמים על שיערו והתיישב לצידי. פרם סנדליו והכניס את רגליו למים. ישבנו זה לצד זו ושתקנו. מידי פעם הביט בי וחייך. וגם אני הבטתי בו וחייכתי ברוך. הוא נאנח אנחה עמוקה ועצב התפשט על פניו היפות. "מה שלומך?" שאלתי ולבי נכסף אליו. "השבח לבורא עולם על הבריאות, אך קשה להיות נזיר לאחר שראו עיניך גוף אישה ונגעו ידיך בו ועיניה כל כך כחולות. נראה לי שטבעתי אני בך באותו יום", אמר חרש וחייך. והחיוך היה באמת מלא ייסורים.
לא ידעתי מה לומר. התרגשות חלפה בגופי וצמרמורת חזקה הרעידה אותי. "קר לך?" שאל ברוך, וקולו העדין והמתנגן נוגע בנשמתי ההומייה. הוא הסיר את הטוגה מכתפיו וכרכה סביב כתפי. להרף עין הרגשתי את מגע ידו החמה, השחומה והשרירית עלי וזרם חלף בכל כולי. מנגינה התנגנה באוזני עם זמזום משונה ורעד.. .זה ארך מספר שניות. מעולם לא חוויתי תחושה עזה שכזאת. נראה כי גם בו חלף משהו. הוא נרעד וחיבק את כתפי בחוזקה. שמתי את ראשי על כתפיו ועצמתי עיני. נאנחנו שנינו עמוקות. החיבוק התעצם. הרגשתי בטוחה כשם שלא חשתי מימי. הרגשתי שאני בבית. במקום מוכר. שלעולם לא ארצה להיות במקום אחר. אחיזתו בי התחזקה וחשתי את הלמות לבו חזקים וקצביים כתוף. שמתי את אוזני על חזהו וצחקתי. השתחררתי ממבוכתי ומפחדיי. גם הוא צחק. וצחוקו כה נערי ומתנגן. ישבנו שנינו מחובקים זמן רב. הוא ליטף את שיערי הארוך וכרך אותו סביב אצבעותיו השחומות. העזתי וליטפתי שיערו השחור והחלק. מגעו אכן היה כבד משי משובח. כל כך נעים.... השתרענו על האדמה מחובקים, מלטפים זה את שיער זו. הוא נשק לאוזני ושוב צמרמורת ועונג בלתי מוסבר הציפו את כל גופי. נשקתי לצווארו הארוך וגם הוא נרעד. לאחר זמן רב מאוד בו שתקנו, הוא התנער והתיישב. ידו ליטפה את שיערי. "אני לא יכול להיות עם אישה. גם כך חטאתי. אם ידעו זאת חבריי הם ינדו אותי מהמסדר". חשתי רגשות אשם על שבגללי הוא עומד לתת את הדין. הוא הרגיש כנראה במחשבותיי ואמר ברכות: "זו לא אשמתך מרים היפה. יצר הרע הוא בתוכי. הוא כבל אותי אליך מהיום בו משיתיך מהמים". שתקתי. לא ידעתי מה לומר. עצב גדול מילא אותי. הרמתי עיניי והבטתי בעיניו שלו. צללתי בהן עמוק עמוק. תחושת חמימות הציפה את כל גופי והרגשתי שראשי סחרחר עלי. כוח בלתי מוסבר מגנט גופי אל גופו ושוב היינו חבוקים זה בזרועות זו. בלתי נפרדים. השמש עמדה לשקוע. השמים היו וורודים וכתומים. צבעים נפלאים ומעוררי השראה. ואנו דיברנו ודיברנו את כל אשר על לבנו. כאילו לא היינו זרים. כאילו חברים אנו מימים ימימה. שיתפתיו במחשבותיי הכמוסות, בתהיות שיש לי על הבריאה, על אלוהים, על הטבע. וגם הוא שיתפני בחזונו, בחלומותיו וברגשותיו. היינו קרובים עד מאוד. לבנו גדושים ועולים על גדותיהם. רק דבר אחד העב על אושרנו. אביתר הוא נזיר ה' ואסור במגע עם נשים.
|