אתה כבר לא משאיר את האור במקלחת דולק.
אתה כבר לא מגיע אליי מורעב אחרי שלא היה לך זמן בעבודה לאכול כל היום.
אתה כבר לא משאיר ספלי-תה חצי מלאים על השולחן שלי.
אתה כבר לא מתפלא בכל פעם מחדש על העובדה שאין שתיה מתוקה אצלי במקרר.
אתה כבר לא מזייף לי שירים תוך התעקשות להיזכר בכל מילה ומילה.
אתה כבר לא מצטט לי סצנות שלמות מסרטים וסדרות שראית מאות ואלפי פעמים.
אתה כבר לא מתלבט איתי חצי שעה בטלפון אם לבוא אליי למרות שכבר מאוחר.
אתה כבר לא מגיע אליי שעה וחצי אחרי הזמן שאמרת שתגיע.
אתה כבר לא בוהה בי במבט מהופנט בכל פעם שאני מסתרקת, או מורחת קרם פנים. או שרה...
אתה כבר לא אוכל אצלי חצי כיכר לחם עם חומוס וזיתים מול אותו גיליון "בלייזר" שאתה קורא כבר חצי שנה.
אתה כבר לא מטיח בי הערות עוקצניות כשאתה מגיע עצבני מהעבודה.
אתה כבר לא מדבר בטלפון בכל פעם שאני נכנסת אליך לאוטו.
אתה כבר לא מתחיל להגיד דברים ועוצר באמצע.
אתה כבר לא משתהה עם תשובות עד שהן הופכות להיות לא רלוונטיות.

   
אתה כבר לא.
 

אנחנו כבר לא.
     
     
    

   
הערה:
בניגוד לנימה שעלולה להשתמע מהנ"ל, הדברים לא נכתבו מתוך רגשי טינה, כעס, או כל רגש שלילי אחר.
הם נכתבו מתוך השלמה.