נולדתי בוינה להורים שנולדו בארץ ואבי פשוט נסע עם אימי לוינה כדי לילמוד מקצוע שאז לא למדו בארץ, ואז זה היה עיר מאוד זולה ללימודים ולחיים (היום זאת עיר מאוד יקרה).
נולדתי שם והייתי תינוק כמו כול הילדים, לא בדיוק - כי נולדתי כפג רחוק מהאינקיבטור והייתי חצי שנה בבית חולים, אבל מרגע שיצאתי התפתחתי רגיל כמו תינוקות רגילים חוץ מדבר אחד..
לא דיברתי
אז הורי לא הבינו מה הקטע שלי - הגבתי רגיל הראתי שאני יודע הכול חוץ מלדבר ביאושם הלכו לפרופסור שם לילדים באוניברסיטה - והוא כמובן עשה לי מבדקים - והכריז להורי שהוא מצטער - אבל יש לי פיגור שמונע מימני לרכוש שפה - הוא ניחם את הורי שכנראה אוכל לרכוש מלאכת כפיים יד ולעסוק בה - וגם העניק להורי תעודה רשמית עם הדיאגנוזה..
ארכו הימים ואימי הקפידה לדבר אלי ולהשמיע לי שירים עם הטיפריקודר - אז יום אחד אבי הלך לישון וביקש להנמיך את העוצמתץ הקול - אימי הינמיכה את הקול וראתה שאינני מגיב.
הגבירה את עוצמת הקול - ראתה שאני מגיב,
מיד העירה את אבי ואמר לו אני פשוט כנראה לא שומע.
אז הם הלכו לרופא ילדים - והרופא לקח קולן והפעיל אותו בתדירות גבוהה בעוצמה גבוהה מאחרוי ראשי - לא הגבתי
הגבתי רק לתדירויות נמוכות בעוצמה גבוהה...
מייד אמר להורי - הוא חירש - ושאל את הורי מה שפת הדיבור בבית - עברית...
מוטב שהוא יחזור לארץ - חירש צריך להשתקם בשפת דיבור אחת..
וכך היה - בגיל ארבע וחצי אימי חזרה לארץ איתי ורשמה אותי למיחא בוגרשוב וטיפולו של ד"ר גרי רייכשטין (היום פרופ בדימוס עם עם תואר מעין האבא של כבדי שמיעה בארץ) אבי נשאר בוינה עד שגמר את הדוקטורט...
הקטע הזה נכתב לראשונה בבלוג של ורד א בפוסט שעסק באיך גילו שהיא לא שומעת. |