גונק הלכה לבקר את סבתא שלה. אישה מיתית ורחבת יריעה שגרה עם אחותה חנה בבית אחד בן שתי קומות. הסבתא היתה קצת כבדת שמיעה, אך צלולה למדי בדעתה. 

"לא באת לבקר די הרבה זמן," היא קבעה.

"אל תכעסי, סבתא, אני מאוהבת בבחור. לא קל לי." אמרה גונק.

"בחור לוקאלי? זה טוב. זה יכול להיות ממש צרה להיות מאוהבת בבחור ירושלמי. אני אומרת לך." 

ואז הצטמררה הסבתא לרגע. גונק ידעה שהיא נזכרת בעבר, או כפי שהיתה נוהגת לומר: "מישהו דרך על הקבר שלי."

"פעם הייתי בתחנת רכבת," התחילה הסבתא לספר בנימה מהורהרת. "זה היה בדיוק בשתיים עשרה בצהריים. שתי רכבות נכנסו לתחנה. אחת נסעה מ-A ל-B, והשנייה מ-B ל-A. ואז, במקום לעלות על הרכבת מ-A ל-B, עליתי על זאת שמ-B ל-A, וככה התחילו כל הצרות שלי. התחתנתי בטעות עם הסבא שלך."

 "זאת לא היתה טעות, זאת היתה שטות! ויש פה הבדל לוגי!" אמרה דודה חנה והרימה את עיניה מארגז כלים מלא ברגים שאותם מיינה לפי גודלם.

"מה ההבדל?" שאלה גונק.

"ההבדל הוא, שבטעות - את הקורבן, ובשטות - זה הכל באשמתך!" ענתה הדודה. 

"טעויות אפשר לתקן," אמרה סבתא וראו עליה שהיא מתחילה להתרגז כי פניה הסמיקו מאוד.

"מאוחר מדי!" פסקה דודה חנה.

"את זה עוד נראה!" אמרה סבתא ופנתה לעלות במדרגות לחדר השינה.

"לאן את הולכת?" קראה אחריה גונק.

"לארוז!" צעקה הסבתא.