אבא, אני מקווה ששמת לב שהבת שלך התחילה ללמוד ריקודי בטן. ולא, בניגוד למה שנדמה לך אני לא עושה את זה רק כדי להרגיז אותך.

באחד הערבים שזכורים לי מהילדות הרחוקה שלי, כשחזרנו משיעור ציור שלימדת ילדים ונוער (מקווה שהם מבינים היום שהיו ברי מזל) ובדרך עברנו כהרגלנו מדיזנגוף סנטר, גילינו בקומה התחתונה רקדנית בטן שרקדה לצלילי מוסיקה ערבית והצליחה לרתק את העוברים והשבים. רק אני הסתכלתי לכיוון אחר. לא ידעתי מה לעשות עם הפגנת החושניות הזאת. הייתי בסך הכל ילדה, רחוקה מלהיות מודעת לכך שיום אחד אגדל ואהפוך לאישה. חייתי לי בעולם הפנטסטי שאתה ואימא יצרתם לי והיה לי טוב שם. באותם ימים לא היה לי שום ענין לקלקל את התמונה, לא רציתי לאכול את התפוח.

הבית שלנו היה בולט בחריגותו בנוף השכונתי. האלילים של כל השכנים סביבנו היו אום כולתום ופריד אל אטרש ואילו מהבית שלנו אפשר היה לשמוע את שוברט, ברהמס, שופן וחבריהם. באמת היינו חייבים להיות כאלה שונים? והאם לא היינו דומים לשכנים שלנו בדברים אחרים, בסיסיים יותר, כמו למשל ברצון שהיה לנו להיות בריאים ופשוט לחיות את חיינו...?

אני חושבת שיש לא מעט אירוניה בענין שנוצר בשנים האחרונות בארץ סביב התרבות הערבית. המוסיקה, הריקוד, הקולנוע, האוכל. הרי תמיד החזקנו בטיעון ההוא, אותו שלפנו מהבוידעם האירופאי שלנו בכל פעם שהיה צורך, לפיו הסיכום בינינו לבין עצמנו הוא שאנחנו מביאים איתנו אינטלקטואליות ואצילות, ואילו הם מביאים איתם כל מיני דברים מהג'ונגל.

הרבה בוז והתנשאות היו בבית שלנו כלפי התרבות הערבית. עם השנים פיתחתי אנטי בגודל של פיל כלפי המוסיקה הזאת, והיום קשה לי להבין איך ומתי התחולל השינוי. המצחיק הוא שאתה היית האדם שפיתח את החוש המוסיקלי שלי. היית משמיע, מסביר, מנתח, שואל. בנית את היסודות שלימדו אותי לאהוב צלילים מגוונים אהבה עזה עד כדי כך שהיום, כל עוד אני ערה, ללא מוסיקה כלשהי ברקע - קשה לי לתפקד.

למרות הכל, אני חושבת היית אדם ליברלי ופתוח. הייתי רוצה להאמין שלו היית כאן היום, יכולתי לנסות לשכנע אותך וגם להוכיח לך שיש משהו יפה במוסיקה הערבית.

בכל הקשור לבחירות שעשיתי בחיים שלי, אתה יצאת מנקודת הנחה שכל מה שמשמח אותי הוא כנראה משהו חיובי, ולא משנה מאיזה מקום בעולם הוא מגיע ובאיזה שפה הוא מדבר. האהבה העצומה שלך אלי לא אפשרה לך למתוח יותר מדי ביקורת על המקומות אליהם הלכתי. בבית המדרש שלך למדתי משהו חכם: קודם נראה ונשמע. אחר כך נגיב. רק ככה אף אחד לא מפסיד שום דבר.

ואם יש אלוהים, הוא בטח יכול לסדר לך משקפת כדי שתוכל לראות את האושר שמרחף סביבי כשאני רוקדת לצלילי מוסיקה הערבית. אני עדיין בתחילת הדרך, אז אם כרגע לא ממש יוצא לך, לא נורא, תנסה להשקיף על ההופעה שאולי אני אעלה בעוד שנה, פלוס מינוס. אני אשמור לך מקום באויר.