סוף סוף חלום נוסף התגשם, אח, אח... לא יאומן....
אז ככה, אני צברתי מספיק נקודות באל-על מטיסות עבודה, רענן לאומת זאת צבר מספיק נקודות אצל אשתו והיה צריך לנצל אותן בהקדם כול עוד הן חמות לפני שהן מתפוגות (ענייני נשואים).

התקופה תקופת חגים, סוף ספטמבר, ואנחנו מחפשים מקומות פנויים על מטוס לכול מקום קרוב לאלפים או הדולומיטים, בכוונה שמזג אוויר טוב רוכבים צפונה לאלפים מזג אוויר רע רוכבים דרומה. בסדר צודקים לגמרה, אופנועים לא פחות חשוב, איך משיגים אופנועים זולים יחסית ללא הגבלת קילומטרים במקום קרוב ליעד הנחיתה שעדיין לא ידוע? זה הזמן לחלוקת תפקידים, רענן לוקח על עצמו לברר את עניין הטיסות יושב על הטלפון עם סוכנת אל-על ועוברים טיסה, טיסה לכול מקום אפשרי באזור מרכז אירופה. אני, יושב על האינטרנט ומחפש סוכנויות אופנועים מקומיות (דרך הדפי זהב המקומיים) בהם הסבירות למחירי השכרה זולים גבוה יותר.
רענן חוזר עם תאריכים, 12 עד ה 19 לאוקטובר מילאנו הם התאריכים הקרובים ביותר (כלומר בעוד פחות משבועיים) וגם מילאנו מבחינה אסטרטגית היא די במרכז מה שמאפשר מספר רב יותר של מסלולים ואפשרויות כתלות בתחזית מזג האוויר. אוקי עכשיו נשאר לבדוק זמינות אופנועים ודגמים לתאריכים הללו, וכמובן להתחיל בתפילות למזג אוויר טוב.

לאחר שלסוכנות איתה התחלנו את התהליך אין אופנוע שמתאים לי לתאריכים הרצויים, מחליט לחזור לנקודת ההתחלה ולחפש סוכנות נוספת אשר יכולה להציע אופנוע אטרקטיבי יותר, במצב של כשבוע וחצי לפני תטיסה מוצא סוכנות במילאנו עם אותם מחירים של הסוכן הקודם. רענן מתעניין ב- Suzuki Bandit, אני מחליט לשדרג  ל- Ducati ST3 (שבהמשך לצורך שבירת הקרח תיקרא אסתי).
שבוע ויום מתאריך ההמראה אנו סוגרים את ההזמנה לאופנועים. עוד באותו היום כאשר מקבלים אישור מסוכנות ההשכרה להזמנת האופנועים, אנו מכרטסים את הטיסות באל-על.
זהו הנסיעה סגורה, מתחילים לעבור על רשימות ציוד, מסלולים אפשריים, ופולבקים למקרה של ימי גשם.

מנקודה זו הנושא שמעסיק אותנו יותר הוא מזג האוויר, ומתחיל חיפוש אתרים אמינים המספקים תחזית מורחבת, ומפות סינופטיות מעודכנות. ככול שמועד ההמראה מתקרב, מתברר שלפחות בהתחלה צפוי מזג אוויר בהיר ושמשי. כך שהתוכנית המתגבשת היא טיפוס לאלפים ושוויץ.

אני כבר מזמן ארזתי את חליפת הרכיבה, חליפת הגשם, המגפיים ועוד עזרים טקטיים. אך שאר הדברים נשארים לרגע האחרון (אבל ממש האחרון). רגע לפני עדיין מרגיש כמו ילד בי"ס לפני טיול שנתי, הספקתי לישון שעה ואשר דקות ואנחנו בדרך לשדה (יש...).מהמטוס רואים את פסגות מיוחדות של הדולומיטים מציצים מבעד שכבה דקה של עננות ולאחר כ עוד שלושים דקות נוחתים במילאנו. מזג האוויר מעודד ומאיר פנים. אנו עושים דרכינו מהשדה לסוכנות כשעה בס"ה. הקטע האחרון הוא בהליכה, לא הדבר הכייפי ביותר כשהגב עמוס בתרמיל 60L עם כול ציוד הרכיבה, עוד תרמיל קטן יותר 40L המכיל את בגדים וציוד אישי. וביד תיק מיכל וקסדה (מה קרה? אסור קצת לקטר?). הגענו.

הבנדיט של רענן נראה במצב כמעת חדש עם  ~15Km ושלושה ארגזים. האסתי שלי נראה קצת יותר וותיק עם ארגזים מקוריים וצמיגים כמעת חדשים. אנו בודקים את האופנועים, ומחליטים אילו ארגזים משאירים על האופנועים, סוגרים את המנהלות, עולים על ציוד רכיבה ומעמיסים את מה שצריך, תמונה לפני היציאה ולדרך.המטרה הייתה לצאת ממילאנו כמה שיותר מהר ולהתקדם צפונה לכיוון COMO. השעה הייתה באזור ה 15:00.

כדי לא להיות מופתעים בהמשך, חשבנו שכדאי לעשות "סיבוב בשכונה" כדי לוודא שהאופנועים תקינים לפני היציאה אל מחוץ למילאנו, בסה"כ האיטלקים הם גרסה כזו או אחרת של הישראלים "תן בגז יהיה בסדר". לאחר חצי שעה התבררות ביציאה ממילאנו הגענו למסקנה שהאופנועים בסדר ושהגיע הזמן למצוא את הכביש הנכון. באופן כללי העדפנו לקחת את הדרכים העירוניות ולא את האוטוסטראדות, פשוט נראה לנו הרבה יותר מעניין, על משנת בחירת הנתיבים ארחיב בהמשך.

פה ושם פקקים קלים לפחות עד שיצאנו מ- COMO [1]-[2] אחד הדברים היפים ששמנו לב אלו למרות כול הצפיפות’ הוא שכולם רוצים להגיע ולהמשיך ולנסוע אבל, וכאן ההבדל המהותי, אף אחד לא מנסה לחנך את השני, לפחיות ברור שאופנועים מהירים יותר דינאמיים יותר ומאפשרים להם את המרחב והמקום שלהם. אופנוענים לא מתגרים בנהגים כול אחד מכבד את מקומו של האחר, כן בארץ בה האדום של הרמזור הוא המלצה בלתי מחייבת. נראה שהחוק העיקרי שחזק כאן הוא חיה בכיף ותן לחיות. מקרה ששמתי לב שחוזר על עצמו לא מעט (גם ברחובות ראשיים של עיירות) הוא שכלי רכב שמולו מגיע רכב שרוצה לפנות שמאלה לחניה, עוד לפני שמשהוא מספיק לעקב את התנועה מסמנים לרכב הפונה "אח שלי ראיתי אותך, סע" לפחות ממה שהרגשתי הכול כאן מושטת על כבוד הדדי.לאחר קפה איטלקי קצר של אחה"צ והתבוננות במפות היעד הבא פשוט קרא לנו מהמפה, ולא ניתן היה לפספס, Bellagio [3].  על המפה זה נראה כמו קצה של לשון באמצע.... הדרך לשם על הגדה המזרחית של הרגל המערבית (הייתי חייב לכתוב זאת ככה) של אגם COMO הייתה ברכיבה איטית ומפותלת. אולי בגלל השמש השוקעת או דלתות הבתים שהיו ממש על כביש צר ללא מדרכה, נתנו את ההרגשה הראשונה שאנחנו רוכבים במקום חדש עם ניחוחות לא מוכרים.בעצם אנו כבר מסיימים את יומו הראשון של הטיול ומסלול עדיין אין. על ארוחת ערב דשנה החלטנו על מספר עקרונות כללים וסדרי עדיפויות לתכנון המסלול.

לעלות ולרכב באלפים הייתה עדיפות מספר אחת של שנינו. עדיפות שנייה הייתה איזור הדולומיטים. כיוון שתחזית מזג האוויר ליומיים הקרובים, הייתה מצוינת החלטנו לעלות לכיוון האלפים, ולעדכן את הכיוון הכללי בכול יום לאחר התעדכנות בתחזית.בעזרתו של רוברט מ. פירסינג הרכבנו קונספט לבחירת הנתיב המועדף לרכיבה, שיכול היה להיקרא "זן ואמנות בחירת הנתיב", שכלל את העקרונות הבאים.
1. ככול שהנתיב נראה מפותל יותר על המפה הוא תלול יותר ובעל פניות מעניינות יותר. ומספק חווית רכיבה ייחודית.
2. עדיפה דרך צדדית על פני כביש ראשי.
3. אם דרך מחברת שום מקום לשום מקום אחר. הדרך מקבלת יתרון.
4. אם לדרך יש אלטרנטיבה מקבילה מהירה יותר. הדרך מקבלת יתרון נוסף.

כיוון שלשרותינו עמדו, שני אופנועים ללא הגבלת קילומטראז'', שישה ימים והמזומנים של רענן, כול שנותר הוא לגייס את מזג האוויר להיות שותף לעניין. להזכיר אמצע אוקטובר, אלפים, כלום לא וודאי וכמובן לא מזג האוויר.

על הבוקר עושים סיבוב רגלי על השפיץ של הלשון, לספוג את הנוף והאנרגיות המדהימות שיש במקום הזה. ארוחת בוקר קונטיננטלית צנועה, ואנו עם האופנועים על המעבורת לכיוון מחוז COMO.רענן מוביל ואני צמוד לו לזנב, תחילת הרכיבה עדיין במקומות עירוניים, כשעוברים ליד Porlezza [5] פשוט חייבים לעצור לקפה שני, בגלידרייה חביבה על שפת האגם. נהנים משתייה ומהשמש המלטפת, בינתיים חולפת חבורה של עשרות אופנועים בעיקר קסטומים שממשיכים לכיוון ממנו הגענו.

אנו מתחילים לטפס לכיוון Bellinzona [7], הנוף מתחיל להשתנות, מרחבים נפתחים, התנועה דלילה יותר, הרבה ירוק בעיניים ובעצם נראה שאנו מדלגים מציור אחד לשני. הנוף, המרחבים והצבעים פשוט עוצרי נשימה. בשלב מסוים מרגיש שהנוף הופך לבעייתי באופן שלא צפינו ומקשה מאד על רכיבה רצופה, לפחות לתיירים כמונו. כול כמה דקות, לאחר יציאה מאיזו פניה/עקומה מתגלה ונפרש נוף מהמם עוד יותר מזה שהסנפנו בעצירה הקודמת, הדבר הופך למטריד ברמות ואני מנסה להתעלם מכך כדי שבכול זאת נצליח להתקדם.

ד"א שכחתי לציין שאנו כבר בשוויץ כמעת ופספסנו את מעבר הגבול שהייה מאויש בשני חיילים שוויצריים (לפי מה שרענן אומר, המעברים לשוויץ הם מהיותר קפדניים באירופה).הרגשתי כבר בנוח עם אסתי שהייתה שונה מכול אחת שרכבתי עליה קודם. הישיבה הייתה עמוקה וכאשר מחבקים עם הברכיים, הרגישה דקיקה במיוחד, בשונה לגמרה ממה שצפיתי מבהמה בעלת 1000cc. עוד בסוכנות לפני היציאה במהלך סמול-טוק עם בעל המקום, העיד על ה – Ducatiים שהתפעול שלהם קצת פחות חלק מהיפניים, הוא השתמש במילה "stiff" אז לא היה לי מוסג ירוק על מה הוא מדבר אך בנקודה זו כבר הבנתי. שרירי זרוע שמאל כבר כאבו לי עם כול לחיצה על מנוף הקלאץ' הדבר דמה יותר לקפיץ אימון ולא לקלאץ' הידראולי.

התחושה שליוותה אותי ברגעים אלו היא של איזה סרט שעובר מהר מדי בלי שאבין ממש מה קורה היכן אני או מה קורה בדיוק. מן תחושה הדומה לזו של לקחת שניים או שלושה שעורי נהיגה בשבוע, אך ללא התקדמות אמיתית מהירה יותר מאשר לקחת רק שעור וחצי, משהוא התפספס. כאילו משהוא צריך לעשות אחרת. המחשבה הזו המשיכה להטריד אותי עוד אותו הבוקר והצהריים. כבר שנים שאני קורא ושומע על המומנט הייחודי של מנועי טווין, אך לעולם לא הבנתי מה כול הרעש או התחושה, עד לרגע בו התחלתי לבטוח באסתי. היא כתגובה בעטה אותי חזק יותר ויותר החוצה מהפניה עם כול שבריר אמון שנתתי בה. בשלב מסוים זה כבר דמה ללונה-פארק.בנוסף לידית הקלאץ' הקשה של האסתי ההילוכים או בעצם מרווח ההילוכים ויחס כוח המנוע לא ממש תאמו את המסלולים שבחרנו, נדמה היה שחלוקת ההילוכים ביחס לכוח המנוע צריכה הייתה לתת קצת יותר רגש או מרווח בהילוכים הנמוכים, כלומר ההילוכים הראשון עד לשלישי היו קצרים מדי, ובמקרים רבים בעקומות של 180 מעלות בעליה צריך היה לרדת לראשון. מתאר לעצמי שאולי עם אופנוע 600 התחושה והעברות ההילוכים בעקומות ההלו הייתה דינאמית וידידותית יותר.

כבר הספקנו לעלות, לרדת, לעצור לתדלק גם בדלק, לצלם, לתת בגז, לעבור פס וחצי ועל פסגת העולם באמצעOberalp Pass [9-10]לאחר קפה איטלקי, מלצרית שוויצרית (שעובדת כמו שעון, ונראית כמו שוקולד) לוקח נשימה עמוקה, מסתכל על הנוף המהמם אז נפל האסימון. שכחנו להביא ערכת קפה וגם אף אחד מאיתנו לא מעשן. כן, זו בדיוק הסיבה, זו הסיבה להרגשת הפספוס. הרגשה שהדברים זורמים לידך ללא מגע אמיתי וישיר, ללא שהדברים ישאירו משהוא בתוכך. עצם הכנת הקפה, הישיבה על כר העשב ליד האופנועים, גלגול שיחה לאחר קטע הרכיבה, מחשבות או תוכניות, עושה את ההבדל המהותי, יוצרות זיקה, חיבור, משמעות נוספת, אסוציאציה לאותו מקום מעבר לזה שהנך עומד במרכזו של ציור תלת מימדי. לעשן הפסקתי בגיל 17 וזה עדיין לא מעורר אותי. אך הכנת קפה על גזיה כמו שצריך בצד הדרך, חובה. חובה חובה. ברכיבה הבאה, ערכת קפה היא הראשונה שנכנסת לתרמיל!

מפה גדולה יותר שניתן לראות בה משהוא ניתן לראות כאן: http://farm3.static.flickr.com/2039/1932481482_c058e3d1fb_o.jpg