| ניתן לעצור את הזמן, או כפי שבנימין מתאר זאת, "לשקוע אל תוך הרגע". להתבונן, ללא הרצון התובעני לטרוף במבט, ללא מרדף טורדני אחר יחסים חברתיים, אפילו ללא הרצון להתערב בעולם הזועק להתערבות מיידית. ישנו קו מקשר בין הנזירות, המיאוס החמור מהחברה האנושית, לבין הזיקה העמוקה שהאדם מוצא בינו לבין כיליונו ההולך וקרב. אך בזיקה עמוקה זו שבין האדם לייאושו הפנימי, נמצאת גם האפשרות למיאוס ולתיעוב הראויים כלפי שינוי העולם בדרכי המשא ומתן המקובלות, וכפי שבנימין ידע היטב, משחיתות כל חלקה טובה. זוהי דרכו של האמן, המביט אל הנזיר כאח רחוק, שסטה מהדרך הנכונה. הוא מצטרף אליו במיאוסו מהמוות החברתי, אך מסתייג ממותו הפרטי. בשעתו היפה ביותר, האמן הוא יצור כלאיים בין האדם החוקר לאדם המורד. התאווה לידע איננה נתפסת עבורו כתאווה לאגירת ערימת עובדות "מועילות" לחברה (אם כי אולי מזיקות לחברה), התאווה לידע גם איננה נתפסת כקרובה לסקרנות של הילד בגן החיות, או של הבורגני הנוסע לארצות רחוקות ואוגר עוד חוויות המשכיחות אותו מעצמו, כך מוטב. המורד מואס בחיים שהקצו לו, על תפקידו ה"ראוי" בעולם ומעמדו הראוי, מואס בתחושת הכבוד המזויפת בשל הממון, ההשכלה או השנינות. הוא יודע את הרגעים הנדירים, בהם תחושת העונג מהמגע עם העולם מוחמצת ונעלמת כאשר הוא מביט מעצמו – מבחוץ – ותודעת עצמו מעוררת בו חלחלה |