הקדמה

"אי-שם, בגלקסיה רחוקה שאת שביל החלב

חוצה, מעבר לערפילי האין-זמן המתנחשל, במקום אותו לא ראה מעולם אדם וחי, קורה "הדבר".

למעשה, המכונה "הדבר" אינו אלא חלום של המין האנושי ושל מינים נוספים, החברים בהתאחדות הכלל-גלקטית המסופחת לאנדרומדה ב' - פינת הפליאדות.

האם "הדבר" הינו סיפור אגדה, משל, חלום, או שמא מציאות קפואה מסופחת להיגיון?

האם " הדבר" קורה בעתיד, האם הדבר עליו מסופר משויך לעבר, או שמא הוא הווה מתמשך?

על כך לא נענה כעת ונשאיר זאת ל... דמיונכם שלכם להשיב לכם."

***

"ההקדמה הייתה מאוד נחוצה, אך לא באמת הכרחית." אומר קוסם הזמן שלבוש בגלימת ארגמן-סגולה אוורירית, וזקנו הכסוף השזור אניצי זהב ולובן מתבדר ברוח הקלילה.

צחוק פרוע מצטלצל בהמוני פעמוני רוח זעירים נשמע ברקע, שהינו תפאורה של מגדל מט ליפול ומאחוריו רקיע שחור זרוע כוכבים זעירים ומוארים ביותר.

"סתרת את עצמך וזה שווה סטירה!" מכריז בעל הצחוק הפרוע, שאת דמותו עדיין איננו רואים.

הקוסם מצמצם אישוניו, עיניו המלוכסנות בגוון סגול עמוק מקבלות זווית מוטה עוד יותר, וחיוך בלתי רצוני מתפשט על פניו החיוורות, הנוגות משהו.

"זה כל היופי, שאני יכול ורשאי ואף אוהב לסתור את עצמי, לנפץ את הגיוני בקרדום היגיון חד א ח ר, ורשאי להמציא כל הזמן תיאוריות חדשות. מותר לי. אני מאוד מפרגן לעצמי." משיב קוסם הזמן וקולו עמוק ומהדהד מתפזר למרחבים, יוצר אדוות בין שבילי הכוכבים.

בעל קול צחוק הפעמונים מייבב בקול טרוניה דקה:

" אין זה חוקי. אינך יכול מצד אחד להמציא תיאוריה, ומצד שני לסתור אותה! איפה ההיגיון בכך?!"

הקוסם צוחק. כל כך צוחק, עד שדמעות זעירות נקוות בעיניו המלוכסנות. הדי הצחוק הודפים את הכוכבים ומטים אותם מעט

ממסלולם

"ומי אתה חושב המציא את 'החוק', היכן מקומו של הצחוק בתוך החוק, חשבת על כך, ידידי?"

הוא עונה לאחר שנרגע. זה לוקח זמן רב, יש לציין למען הפרוטוקול של ההתאחדות-הגלקטית.

הבלתי-נראה בעל קול צחוק הפעמונים, מתחיל לקרום דמות. מבעד לערפילי האין-זמן-אין-מרחב, מתוך ענני כבשה צחורים, מתחילה להתגבש צללית דמוית ננס, שלראשו מצנפת גבוהה.

"הו, ידידי היקר ונגוס! סוף-סוף אפשר לראותך ולא רק לשמוע את קולך המרהיב! אני מאוד שמח שהואלת להביא אלי את ההולוגרמה שלך. במה זכיתי לחסד הרם הזה?" מתלוצץ קוסם הזמן וקד קידה עמוקה ותיאטרלית. בידו הוא מחווה תנועה סיבובית מוסכמת.

"אתה עובר כל גבול!" מתלונן הננס הזעיר, שפניו הולכות ומתבהרות ומגלות עור פנים צהוב לחלוטין, מלא קמטים וחריצים, אף בשרני, שפתיים עבות וזוג עיניים בגודל של פנסים, תכולות וטהורות למראה.

"את הגבולות אני המצאתי." משיב הקוסם בשנינות וצוחק שוב. הפעם צחוקו נשמע רך ושקט ...

"עובר כל גבול! שובר חוקים, ממציא חוקים, מה יהיה, איפה כאן ההיגיון בכל זאת? אינני מבין זאת כלל, ידידי." מתרעם הננס ונאנח. אנחתו היא כה עמוקה, עד אשר מעיפה את זקנו הלבן-צהבהב וחוצה אותו בדיוק באמצע, והמראה מצחיק מאוד את קוסם הזמן. הוא שב וצוחק.

"אתה מחפש את ההיגיון?" שואל לפתע קוסם הזמן ובעיניו ניצת ברק, מוזר ובלתי מובן, לננס שמולו.

"עליך למצוא קודם כל את הדמיון ולשחרר אותו מכלאו." הוא מכריז בטקסיות ולפתע, כאילו משום מקום, צצה מגילת אור גדולה מתוך שרווליו ועליה כתוב באותיות אש גדולות:

מ ש י מ ה ! ! !

"הו לא! לא עוד משימה!" נזעק הננס ועיניו הענקיות נפערות לרווחה, בולעות בלי להאמין את המילה הגורלית שנפרשת מולו.

"משימה זו משימה!" מכריז קוסם הזמן וסיפוק רב נשמע בקולו התיאטרלי והעשיר בגווניו.

ל פ ת ע... נשמע קול תרועת חצוצרות!!!

הננס מביט כֹּה וָכֹה לראות מהיכן מגיע הקול...

אביר עוטה שריון לבן ובוהק וחצוצרת זהב בפיו, רוכב על-גבי סוס מכונף אל רחבת הכוכבים, שבמרכזה ניצבים שני הרֵעים. בידו האחת הוא אוחז בחצוצרה, ובשנייה - מחזיק מוט שעליו מתנוסס דגל קטן וזהוב. על הדגל מצוירת שמש ושמונה כוכבים.

"הו, לא!" זועק הננס ומכסה את פניו המקומטות כקלף, בשתי ידיים בעלות אצבעות כמושות, דקיקות וצהובות למראה.

קוסם הזמן נראה דווקא מאוד מרוצה ושמח.

"דון חולייטו, נסיך הקסם! כמה נפלא לראותך איתנו. מה מביאך עד הלום?"

האביר, מתנשם ומתנשף מאיץ בסוסו המכונף, או ליתר דיוק סוסה בהריון, וצונח ליד הקוסם.

"שלום הוד מעלתך שמעל כל-הזמנים, קוסם הזמן הנעלה. לכבוד ולעונג הוא לי להיקרא להתייצב אל השליחות החשובה, אל המשימה!"

הוא יורד בזינוק מהסוסה, נופל אפיים ארצה, אך קם מייד ושוב משתטח, הפעם כקידה יזומה. הקוסם קד לעומתו ומצביע בידו הארוכה על הננס.

"בבקשה ידידי. הכר נא את מר ונגוס, ננס הירח השמיני, ממשפחת אצולה מאוד מכובדת שמגיעה עד ראשית הזמן של המפץ השלישי. מר ונגוס מחפש, בשיא הרצינות, את ההיגיון שבכל דבר, ואתה תעזור לו במשימה."

"לכבוד הוא לי, הנעלה רב-הזמנים והממדים." אומר דון חולייטו, המכונה גם 'נסיך הקסם' מפאת יפי תוארו, ושב ומשתחווה.

נסיך הקסם, יש לציין, נראה נרגש ביותר. קומתו תמירה - שלושה מטרים אף ללא הקסדה, גפיו דקים וכתפיו חסונות. הוא בעל שיער אדמוני זוהר וחלק, שמשתפל על מצחו ומכסה מידי פעם את עיניו. הן בעלות גון ירוק בוהק, מצועפות בריסים שחורים, ענקיים ומסולסלים. לדון חולייטו נטייה בלתי רצונית, למשוך באפו הדק והארוך מידי פעם, ולעקמו בהיסח הדעת. נתוניו אלה מרגשים מאוד גבירות נעלות בכוכבים רבים.

כל אותו ז מ ן, עומד הננס ובוהה בשאט נפש באביר המיוזע, שניחוח הזיעה שלו ושל סוסתו נמהלים באוויר הצלול, לפחות שהיה עד כה צלול.

הננס מתנשא בגובהו עד לברכיו של האביר, וגם זאת רק אם יעמוד על קצות אצבעותיו, דבר שנראה לו למטה מכבודו לעשותו. הוא נוחר בבוז ומתיימר להיות עסוק בקשירת שרוכי נעליו המחודדות. בהתאם למעמדו ולתפקידו, הן עשויות מעור מהוקצע וממורק היטב, וגודלן אינו נראה מותאם באופן יחסי לתּוֹאר קומתו של הננס.

תּוֹאר קוֹמה, יש לציין למען הפרוטוקול של אחרית-הימים, הינו ביטוי ננסי ידוע.

*בעיני גזע הננסים, כל ישות או יצור שתואר קומתו פחוּת, כלומר, הוא מיתמר מעל מצנפתו של הננס, הינו יצור נחות, בעל שכל מצומצם, קל דעת, שאינו חולק את אנינות הטעם של גזע הננסים. הם חושבים כי 'הגודל כן קובע'. ככל שאתה נמוך יותר, כך אתה חכם ונעלה יותר. ובכן, מובן הדבר שהאמונה מותאמת למידותיהם הזעירות.

"לכבוד רב הוא לי להכירך." אומר דון חולייטו ומתכופף להושיט את ידו המיוזעת לננס הכעוס למראה. במקרה, הוא שוכח כי בידו האחת חצוצרה, ובשנייה - דגל, ופוגע עם החצוצרה במצנפתו של מר ונגוס.

הו, הו, הו, זוהי הכרזת מלחמה בקרב הננסים!!!

לפני שיהיה מאוחר מידי, בטרם כל הזמנים יתהפכו וההיסטוריה של כל המינים תשונה, בזריזות שאינה נראית על-פי תוארו החיצוני, קוסם הזמן משנה את ... הזמן... כהרף עין, הוא מוחק את התקרית, ויוצר שדון חולייטו עתיד לרדת מסוסתו במועד, להניח מידיו את כליו ולהשתחוות בנימוס הוגן למר ונגוס.

למר ונגוס נדמה שמשהו השתבש... הוא קולט שמץ חיוך בלתי הגיוני (כמה מכעיס!) בעיני קוסם הזמן, אך אין לו כעת כל טענה כנגד האביר המנומס, ולכן הוא נאות ללחוץ את ידו.

השניים כורתים ברית ידידות לצורך המשימה.

בקרב הננסים, יריקה בכף היד מסמלת ידידות אמיצה.

בקרב הרוזנים והאבירים של הכוכבים, מכה אדירה מסמלת כריתת ברית. וכך נכרתת הברית החשובה ביותר בתולדות הזמנים!

למען הפרוטוקול, יש לציין, כי צעקה של כאב ביחד עם זעקה של גועל נפש נשמעות, אך הן נעלמות ברקע תרועת החצוצרה, בה תוקע בזריזות ובמיומנות, קוסם הזמן.

וכך התחיל בעצם ה כ ו ל...

גם זו הסתברות מבין שלל האפשרויות.

(מתוך הספר מפרי עטי (אננס, אגב): "אי-שם באי אפשר, אגדה אמיתית על דמיון", אילנה בהט, הוצאת לוטוס, 2007.)כל הזכויות שמורות (C)