עדנה כהן קדוש© כל הזכויות שמורות © לאלוהים... © (אני וכולנו- הפטנט הרשום שלו)
\"...כי מסלעי וצורי נקרתיו
וחצבתיו מלבבי...\"
ביאליק.
מאמינה באמירת האמת- זו שאינה מתייפייפת ואינה פוליטקלי קורקט,
לא כותבת כדי למצוא חן
אבל מאמינה
ביכולת
לתקן.
מעין יומן פרטי- זו אני, זה הסגנון,
בין רציני לשטותי.
אין נכון או לא נכון.
מי שלא יכול לקרוא - נעים מאד,
אבל לא נורא-
המילים ביומני-
אינן מחפשות חברה.
פוסטים פופולאריים
-
יצאתי מהארווווווווווון !!! (עוד להיט מזרחי שלי. אופ אופ אופ, כפייייים !!!)
25/10/10 | 1113 צפיות
-
מי הזיז את הגונדי שלי? / כל בית צריך מסננת ! (בשביל הפולו- אורז פרסי, אחד אחד)
14/1/10 | 1179 צפיות
-
מוזמנים לרכוש את הספר הדיגיטלי שלי על איראן - "הפצצה האיראנית שלי". תודה!
8/4/15 | 1304 צפיות
-
ההתלהבות מאובאמה- רק מפני שהוא שחור!/ וציפי ליבני!!! למה להחזיר אותנו לאחור???
26/10/08 | 5546 צפיות
-
להאזנה לאלבום השירים שלי בפטיפון - "מאיראן ומכאן"
16/4/12 | 1666 צפיות
-
חשיפה בלעדית בבלוג שלי: תמונת כ-ל אבל כ-ל אנשי המוסד בדובאי! (יופי, רציתי להתחיל בדובאי את הטיול שלי לאיראן והייתם חייבים להרוס)
2/3/10 | 2177 צפיות
פוסטים אחרונים
- מוזמנים לרכוש את הספר הדיגיטלי שלי על איראן - "הפצצה האיראנית שלי" גם באתר Hebrewreader תודה! 29/10/15
- מוזמנים לרכוש את הספר הדיגיטלי שלי על איראן - "הפצצה האיראנית שלי". תודה! 8/4/15
- להאזנה למיני אלבום שלי בלינקטון- "אלטעזאכן, אולי תרצה לקנות?" עוד באלבום שיר על טהרן באנגלית וחידוש לשיר של שלום חנוך 23/1/13
- להאזנה לאלבום השירים שלי בפטיפון - "מאיראן ומכאן" 16/4/12
- החדשות בשנת 2030 / עדנה כהן קדוש 31/7/11
- אשמח לראותכם בשבוע הספר העברי בכיכר רבין, אי"ה ביום רביעי ה22/6 בשעות 18-20 דוכן אקו"ם. 16/6/11
אז מי יבכה באמת כשתמות? (חלילה...)
כמו שנאמר בסרט הבורקס "יאללה תמות כבר" "ואז את תהיי אלמנה!" "יותר טוב בשבילי..."
או כמו שראיתי שתי חברות מבוגרות, באיזו חנות ספרים, מביטות על כריכת ספרו של רובין שארמה (סופר מצויין אגב, לא יודעת למה מרבים לכתוב עליו שהוא שרלטן. ממש לא! האיש הזה משנה חיים!!!) "מי יבכה כשתמות?", "חחחחחח.... ממש מעניין אותי מי יבכה עליי כשאני אמות... חחחחח...." לא יכולתי שלא לחייך. כי למה שיהיה באמת אכפת לאנשים ממישהו לאחר מותו? אם- וזו התשובה כנראה- לא היה אכפת להם ממנו בחייו?!!! פעם מישהי ביקשה ממני להדליק נר נשמה לזכרו של מישהו, ואני, לצערי הרב מפאת כבודה של זו שבקשה כמה פעמים שכחתי ואז בעלי שאל אותי בסוף היום הדלקת?
"אוי, נו שכחתי. גם באמת את מי זה מעניין? במקום שהיו משקיעים בלהעניק מעצמם בחיים שלהם, עכשיו הנר נשמה הזה, זה מה שירגיע אותם, ויעשה להם טוב?"
נר נשמה, אגב, וכל פעולה להנצחת זכרו של המת, כולל ביקור בקברו השם ישמור ושלא נדע לעולם משמחות מאד את נשמתו של המת, וכולנו, אגב, נצחיים וממשיכים הלאה לרחף בעולמות אחרים. זו כבר עובדה, ולא ספקולציה,
אבל דאחילק, מה אכפת לנו מהנר הזה אם צריך להיות אכפת לנו ממעשינו בעולם זה. שאף אחד לא יבכה עליי כשאמות, תודה רבה, וגם שלא יבוא מי שלא צריך לבוא להלוויה או לשבעה, כי בעוד ביהדות מחשיבים מעשה זה כאחת מהמצוות הגדולות וממעשי גמילות החסדים הגדולים ביותר אני חושבת שמעשה זה מבטא את העליבות הגדולה ביותר של בני אדם לנהור לשבעה, לחדור לביתו של אדם, ברגע כואב, פרטי, אישי, מבלי לבקש רשות מבלי לחשוב שזו חדירה גסה ובעיקר עלובה למקום אינטימי שאין בו נחמה ובטח אנשים קשקשנים שאינך מכיר ושחלילה לא נדע לעולם! ואין לך סבלנות ועניין בהם לחלוטין אינם רצויים. ביהדות בכל זאת אומרים שזו אחת המצוות החשובות ביותר.
הרשימה טרם הסתיימה, ויהיה לה המשך אחורי זה... רק תשארו לי בחיים. אמן.
בצבא כבר שולחים, בוודאי בפקודת הרבנות הצבאית, חיילים שיפקדו את כל הקברים הצבאיים, שאין איש פוקד אותם יותר. כי נשמת המת רואה ויודעת הכל עדיין. היא אמנם מביטה בנו בפאתטיות על כך שאנחנו כלואים ותקועים עדיין בתוך הקופסא הפאתטית והגשמית הזו, שנקראת חיים, וגם מתנהגים בצורה פאתטית, אבל בכל זאת על המושג "מנוחה נכונה" אין להקל ראש. סיפור אמיתי ששמעתי פעם הוא, שבא נפטר אחד לחלומו של איש ושיטח בפניו מרה, שנפשו אינה נחה בשלום על משכבה, כי, ואת זאת גילה האר"י הקדוש ושילם בחייו, כי פלט סודות רבים מדי, בניגוד למה שמקובל לחשוב אנחנו לא ישר נוחתים בגן עדן או בגיהנום- על פי המעשים כך גם הגלגולים והתיקונים!!! כל מיני מדורים ומדורי מדורים, עד שאולי בסוף תגיעו, אם בכלל, לגן עדן.
התעורר האיש מחלומו והלך לילדיו של האיש, וסיפר להם שאביהם אינו מוצא מנוחה נכונה. לא מפתיע. האיש הזה, וזה יכול להיות כל אחד מאיתנו, פשוט היה אבא גרוע.
אז אם כבר אתם מחפשים מישהו שיבכה עליכם או יותר נכון- מישהו שלא תשאירו אותו עם שאלות, תהיות או מכאובים רבים מדי- אלא עם דוגמא אישית ועם זכרונות יפים וטובים זה הילדים שלכם. זה הדין וחשבון הראשון, והמשימה בהחלט אינה קלה. אחר כך בשמיים ממש יעיפו קיבינימאט את הרזומה שלכם, לאף אחד לא יהיה אכפת אם הייתם דוקטור, פרופסור, סגן אלוף או שאכלתם לוף
לא הרזומה המפואר שלכם יעניין את אול מייטי גוד אלא כמה ויתרתם על העקרונות שלכם, בפני מי אטמתם את לבכם וטרקתם דלת, למי לא עזרתם כשביקש מכם עזרה למי לא עניתם, כשפנה אליכם ממי שכחתם להתנצל ולבקש סליחה אם לא יכולתם לעזור(ולא על ערש דווי. זה לא נחשב)
ולפעמים אלו היו הילדים שלכם....
טוב, גם כל מיני חברות ששכחתם....
בחזרה לשבעה- שלא נדע חלילה. השם ישמור. כי אני לא מבינה- אז יש את החוג שמזמין אותי לכל שמחה. בסדר. מקובל, ויש כל מיני חברים של ההורים, מהעבודה, והחברים של בעלי. אלו בדיוק היו גם בחתונה שלי. בסדר, מקובל
אבל באיזו זכות אנשים מראים את הפרצוף שלהם בשבעה? את הפרצוף הכל כך צבוע, שקרי ומכוער? מה הם חושבים שהם עושים בדיוק? כל מיני אנשים שנעלמו, לא שמרו על קשר, לא היה אכפת להם, אז למה הם צצים בשעה כזאת?
מה שאני מנסה להגיד- כי היהדות גם יודעת, או למעשה בורא עולם יודע יפה מאד, שהאנשים שיצר הם אנשים בסך הכל מאד עלובים (בתפילות תמיד אומרים שלא נצטרך זה לזה, שלא נצטרך לבני אדם בכלל כי מתנתם מועטה וחרפתם מרובה), לכן הוא גם מבקש לשמור על כבודם, בכל זאת, ואף פעם לא לשפוט, למרות שזה לכאורה טבעי, וגם דורש- אז אל תהיו עלובים!!!
תתעלו מעל העליבות הטבעית שלכם. כשצריך לראות את הפרצוף שלכם, תראו אותו. כשצריך להיות הורים עם ערך מוסף, תהיו כאלה. כשצריך להיות חברים, וזו עבודה לא קלה, אז תהיו גם חברים. אם אינכם יכולים- הסבירו, פרטו, נמקו והתנצלו. אתם רק בני אדם, אבל אל תשאירו חשבונות פתוחים. אל תחפשו לעשות מצווה בבתי אבלים, כשהמת כבר מת, וכשגם אף אחד לא יודע מי אתם.... אל תכעסו על מי שלא בא לנחם, כי אינו אוהב את ביקורי הנימוסין האלה, ועוד אחרי שנים ארוכות שהקשר נותק! הוא נותק! וזהו זה! ניחום אבלים אינו סיבה טובה לחידוש קשר... (זו דעתי)
וחוץ מזה, חיים נפלאים, טובים ובריאים לכם ולכל עם ישראל אמן ואמן! |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צודקת...כל עניין הדלקת נרות וקדיש הכל נשמע לי כאמונה תפלה..ומה שגרוע ביהדות שעושים הבדלה בין מת למת. אדם שהתאבד קוברים מחוץ לחומות ואדם שנפטר מביאים לו את הכבוד להגמר בתוך החומות..
האם אין כאן אפלייה והיהדות סותרת את עצמה במצוות כיבוד המת?..מת הוא מת! ואין זה משנה איך מת..
אני כן הולכת לניחומי אבלים, אבל רק של אנשים שהכרתי טוב ושאהבתי באמת.
לא מקדשת את עניין בתי הקברות, לא הולכת לשם, גם לא לשל אבא שלי, זה נראה לי טיפשי ומיותר. כדי לזכור מישהו לא צריך לשבת ליד האבן שעצמותיו נמצאות תחתיה. ואם הנשמה אכן נצחית, היא סובבת אותנו תמיד.
האמת, אני מעדיפה שאנשים יותר ישימו לב אחד לשני
כשהם עדיין בחיים.
במה שקורה אחרי המוות (אם קורה) אין לנו שליטה במילא.
אז למה לבזבז זמן על משהו שאין לך מושג עליו
מאשר להקדיש זמן למה שנמצא בדיוק לפניך.
אני מסכימה שישנה צביעות בקטע האבל הנימוסי.
תמיד צחקנו שיש אנשים שרק רואים אותם בבר מצוות ,
חתונות ולוויות.
אין בזה שום דבר אמיתי ובודאי שלא רגש.
כתוב נהדר.
עדנה יקרה,
נהנית לקרוא את הפוסטים שלך.
אישית, מאמינה שנשמת המת מלווה אותנו בחיי היום יום.
מנסיוני האישי יודעת שהשבעה מתישה את האבלים אבל גם
מאפשרת "שחרור" הכאב,ואף לתפוס קצת תנומה מהיום הארוך כל כך שעבר..
סבא שלי, ז"ל, אמר שללוויות כולם תמיד באים. מפנים את הלו"ז ועושים מאמצים.
כדאי שיעשו מאמצים כאלה ועוד יותר עבור החיים. כלומר: שמחות.
להתאמץ להגיע ולפגוש משפחה וחברים ביום שמחה ולא חלילה... באסונות ובעצב. זו המורשת שלו שאני נושאת עמי.
עדנה ידידתי היקרה
דעתי כדעתו של מיכאל
אנני שומרת מסורת
אך יש לי אמונה פנימית משלי
ואני מחוברת אליה מאד.
אנחנו לא חיים בריק!
העובדה שלא רואים אותה-לא אומר שאין נשמה.
אני מאמינה שהגוף הוא בית לה
וכשהוא מתבלה והופך ואפר
היא ממשיכה להתקיים.
דע מאין באתה ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
מעשה חסד הם מן המעלה הראשונה ביהדות. מעשה שאין לקבל עליו תמורה כל שהיא אלא בעולם הבא. אין אדם בא לנחם אלא אם נשמתו היתה מקושרת אל נשמת הנפטר עוד בגלגול הקודם ונשמתו מושכת אותו לבוא ולנחם.
נר ה' נשמת אדם והדלקת נר לזכרו של המת מועילה לו מאוד, כמו קדיש, כמו אזכרה, זה שלא רואים את הדברים מתרחשים אין זה אומר שאינם קיימים.
האמונה מתחילה במקום בו ההגיון נגמר.
את רואה את זרם החשמל בבתיך ? התשובה כמובן לא. אבל כשאת משתמשת בכלים הנכונים את מתחברת לזרם ומפיקה ממנו חום או קור או אור. כך ביהדות כל פעולה היא כלי להתחבר אל מקור אנרגיה אלוקית.
שיהיה לך שבוע טוב, מבשר טוב, שפע אור ואהבה.
אמנון תודה לך.
אתה צודק.
כל כך טורחים, מבשלים ומתכנסים בשביל המת,
כל כך טורחים בשבילו
לאחר מותו
ולא בחייו.....
טקס אבסורדי
אולי למען יראו ויראו
אבל לא לומדים כלום.
שוכחים ימי הולדת אבל הלוויות זוכרים ועוד איך!
עדנה יקרה,
אם יותר לי להגיד את דעתי האמיתית בבלוג שלך אז הנה היא... (כבר נחסמתי ותגובותיי נמחקו על הבעת דעות אמיתיות).
אני ידועה בקרב מכריי בתור כופרת גדולה. השיא מגיע ביום כיפור בו ילדיי מצטרפים אליי אחר כבוד לקמפינג בטנטורה. אני לא מאמינה בכלום זולת עצמי.
עם זאת מנהג השבעה ביהדות לדעתי חכם ונכון. מעבר לכך ישנם מנהגים נוספים שמאחוריהם עומדת לוגיקה הגיונית ומושכלת.
אני ישבתי שבעה על אח ויודעת כמה הביקורים עזרו לשמור עלי עסוקה ולא להתחפר באבל וביגון. להתחפרות הזו יש מספיק זמן כל החיים ותאמיני לי שהשכול מלווה אותי יום יום.
לגביי הפוסט שלך, מה שאת מנסה לומר בגישה צקצקנית ומתריסה, שאדם חייב דין וחשבון לעצמו בלבד.
אין צורך בכל ההרחבה המתריסה שלך. גם אני מאמינה בזה, אבל בטח ובטח לא כפי שבאים לידי ביטוי בפוסט שלך.
שבת שלום,
פולנייה :-)
יפה כתבת.
אין זה מעניני מה יתרחש לאחר שלא אוכל לבדוק.
מי יבכה או מי יצחק לאחר מותי,
או כתוצאה ממותי .
אולי יעניין את החיים אחרי לכתי.
מעולם לא הגיתי במותי כי אין זה עניני.
אגב נחומים,
למי שיש בעיה עם ביקורים בכלל,
יש הדורשים לא להגיע לנחום אבלים.
מי יתווכח עם האבל.
וזה אף מוריד עול מאנשים שמרגישים
מחויבים ל"מצווה".
גם במקום שאלוהים לא נמצא,
יש את תחושת החובה לנחם את האבל.
בעקרון אין בכוחי להבין את "חגיגות המוות"
השונות.
ההמולה שנוצרת נראית גועלית.
אך אני מאמין שיש משהו אשר דוחק מהאבלים
את השקיעה ביגונם ע"י האנשים.
רצויים או לא,
אם זה מצליח למשוך את מוחנו לערב חשיבה
אז המצווה השיגה את מבוקשה.
ביי
הספר הראשון שקראתי באנגלית היה A stone for Danny Fisher של הרולד רובינס. שם לוקחת אם את בנה הצעיר לקבר אביו ועל המצבה היה כתוב:
To live in the hearts that you leave behind is not to die
לגבי מי יבכה את מותי וכו' - נראה לי שזה נושא מורכב וטעון. זה מזכיר לי מה שאמר טומי לפיד בהלוויה של אפרים קישון לא אתפלא אם אפרים מתחבא פה מאחורי עץ - פשוט רוצה לדעת מי בא לבכות את מותו.
(נראה לי ששניהם עכשיו צוחקים ביחד - בהונגרית)
מקווה שאף אחד לא יבכה !
שאני אחזור הביתה לעולם הנשמות בסך הכל אסיים את תפקידי
בגלגול הזה ואני רק מקווה שאספיק להיפרד כהלכה מאלו באמת חשובים לי !
פוסט מצוין. אוי כמה שאת צודקת...
רואה את הדברים כמוך :)
אני דווקא בימים אלה בודקת מי יבכה עליי כשאמות (כלומר בודקת אם הקרובים אליי אוהבים אותי)
מתחיל להסתבר לי שאוהבים אותי.
הולכת לכתוב על זה פוסט קצת נפיץ.
תודה עדנה, נהניתי לקרוא ואשוב לככב.