ברבע שעה שנותרה, נדמה היה לה, שמחוגי השעון לא נעו כלל. כאילו מישהו הצמיד להם משקולות. שבע ארבעים וחמש, שבע ארבעים ושש. ובין דקה לדקה – ממש שעה!
לא ייתכן, שכבר רבע לשמונה, הוא חשב בייאוש, כשאורות הפלורוצנט הבהירים נדלקו בזה אחר זה בכל חדרי המשרד. כל שעה חולפת כאן כמו דקה! הוא המשיך במרוץ נגד השעון שעל הקיר מולו, והקליד בקדחתנות טורים אינסופיים של נתונים שזרמו אליו, לקול צלצולים בלתי פוסקים של כל הטלפונים במשרד, וזמזומי הפקסים. האם הוא עומד להפסיד את כל הונו רק בגלל אי עמידה במועד הגשת הפרויקט?
היא בהתה בשעון כמכושפת. אולי אם תתרכז במחוגים הם ינועו מהר יותר לעבר השעה שמונה? אך המחוגים סירבו. הזמן התעקש לעצור. כאילו יד נעלמה החליטה, שהדייט הגורלי, שחיכתה לו חודשיים ימים, לא יגיע.
הוא פזל לעבר השעון, כאילו פוחד להסתכל באמת, ובטנו התכווצה. לא ייתכן שכבר עשר דקות לפני שמונה! הלא לפני רגע היית השעה שתיים בצהריים, השעה שבה הבטיח בביטחון מופרז של מי, שמעולם לא הפסיד דבר בחייו, שהוא יעמוד במועד הגשת הפרויקט לקבוצת המשקיעים מארה"ב. מדוע הזדרז להעמיד ברוב רהב את החברה שלו כערבות לעמידה בזמן? אותו זמן שטס כסופת טורנדו אכזרית ללא מעצורים?
היא דמיינה את תרחיש הדייט בראשה שוב ושוב. זר פרחים ענק, בקבוק שמפנייה קרה, ולחישה מתוקה באוזנה כמה חסרה לו, איך נטעה לחשוב שיוכל לחיות בלעדיה, כיצד ספר את הדקות עד שיראה אותה שוב, היום, בשעה שמונה בערב....שעה שמסרבת להגיע!
באיושה חרישית התבייתו המחוגים שעל הקיר מולו על השעה שמונה בדיוק. הוא חש כיצד הדם אוזל מכל גופו. האם כך מרגיש הנידון למוות כשבאים לקחת אותו? אצבעותיו משכו חרש את המגרה הסודית בשולחנו, ורגע לפני שהצמיד את המתכת הקרה לרקתו, קלטו עיניו את השעה שמונה, ונצרו אותה, כתמונה שהוקפאה לעד.
באי רצון בולט ניאותו מחוגיו של השעון במטבח להגיע לשעה שמונה בערב. היא יישרה את שמלתה ועמדה מתוחה ליד הדלת, כשאצבעה נוגעת במתכת הקרה של כפתור האינטרקום, מוכנה ומזומנה לצלצול שמיד יגיע לבטח מלמטה. לבה הלם בהתרגשות עצומה, כאילו ידע, שתמיד תזכור את השעה שמונה בערב. כל חייה... כל הזכויות שמורות לאלומה עברון@ |