לפני כחצי שנה אחי הקטן אושפז, בגלל מחלה.

כל המשפחה התגייסה ושהינו אתו יומם וליל.

באותם ימים הייתי בבקרים מגיעה לעבודה, ומשם אחרי הצהרים הייתי טסה לבית החולים.

לשחרר את ההורים, בדרך כלל גם אחותי הייתה מגיעה.

והיינו יושבים שם שלושתנו משוחחים ומדברים וצוחקים על כל מיני שטויות.

לילה אחד ישבנו, רק אני ואחי, ודברנו,

ואני השמעתי לו כל מיני זמרים ושירים שאני אוהבת.

פתאום הוא שואל אותי, תגידי, את בן אדם עצוב?

ואני, קצת המומה מעצם השאלה, והרגישות של הילד המתוק הזה,

עניתי לו, שיש בי עצב, אבל אינני חיה אותו, זה משהו שמלווה אותי אבל לא משתלט עלי.

ה שבוע שוחחנו על לימודים ומה יעשה עם החיים שלו,

ואז הוא פתאום אומר לי

"את יודעת, בזכותך אני יודע את לוח הכפל"

הסתכלתי עליו בתמהון (הילד גאון לא צריך אף אחד שילמד אותו, נשבעת)

ואז הסביר,

שאני אמרתי לו, שילמד טוב טוב את לוח הכפל,

והוא אמר, שלא צריך, כי גם ככה אף אחד מהילדים בכיתה לא יודע,

ואני עניתי לו, שזה לא משנה הילדים האחרים בכיתה, שהכי חשוב שהוא ידע וילמד בשביל עצמו.

היום היתה לי איזה הופעה, חלטורה בהרצליה,

ואמא שלי, מיד שאלה, חצי נעלבת, "למה לא הזמנת אותי" הייתי באה..

וזה הצחיק אותי, שלא משנה שראתה אותי לפני שבועיים,

שלא משנה שבדרך כלל רואה אותי באותן הופעות תמיד חשוב לה לבוא

ולפרגן ולהתגאות.

להתגאות  כמו שהייתי ילדה והיתה מסתובבת שבועות עם התעודה שלי בתיק,

כדי להראות לחבריה ולקוחותיה "איזה בת חכמה יש לי"

וכיף לדעת שהיא תמיד אוהבת ומקבלת

למרות שאני לפעמים מרדנית ולפעמים מתעצבנת, ולפעמים מתרחקת.

ואיכשהו בסוף היא תמיד צודקת.

ותמיד היא שם כשאני צריכה אותה.

ואחותי שסבלה ממני לא מעט כשהיתה קטנה, קינאתי לה המון, פתאום נגזלה ממני תשומת הלב.

עם השנים, התקרבנו,

היא בין היחידים שאני מסוגלת לספר לה כל מיני דברים.

ולפעמים היא קוראת את מה שאני כותבת ומתרגשת עד כדי דמעות,

ולפעמים אנחנו סתם נקרעות מצחוק,

או מספרות סודות ונשבעות לא לספר לאמא, שלא תגלה, שלא תדע  על מעללנו

ככה זה משפחה.

ומחר הם כולם באים אלי לארוחת ערב.

ואמא שלי, שמכירה אותי כבר טוב,

אומרת לי, אל תשתגעי, אל תכיני הרבה,

רק כמה דברים פשוטים, לחם וגבינות וזהו..

כי תמיד אני קצת מגזימה כשאני מארחת, אבל כיף לי לפנק אותם

וכיף לי כשאנחנו יושבים ככה בסלון

וזוללים

ומדברים