| הוא ישב על ספסל העץ אשר היה אכול ממלח ים,כמותו היו עוד לפחות חמישים כאלה ,הרהר לעצמו, הם היו סדורים בשתי שורות ארוכות וצרות מדיפים ריח עץ רטוב מהול בריח ים הוא הרים את עיניו למרום וראה את תרני הספינה האדירים ועליהם הדגלים הצבעוניים הרוקדים ברוח,המפרשים הלבנים זה עתה נמתחו למלוא גובהם והרוח ניפחה אותם כמעשה ידיי אומן ליבו צהל לנוכח המראה המהודר, הכל נראה לו גדול וחגיגי.זו הפעם הראשונה בחייו שהוא נפגש פנים אל פנים עם האוקיאנוס הגדול,אשר נגלה לעיניו כחול ועוצמתי, הרבה מעבר למה שדמיין לעצמו, כאשר שמע את הסיפורים עליו מפי זקני הכפר.הוא לא חש כל געגוע לבקתה הקטנה,העטופה עלי בננה ירוקים, לחבריו לציד או להוריו ואחיו.כל מילימטר בליבו היה מלא בהתפעמות מתוקה ומשכרת לנוכח הגילויים החדשים שהציפו אותו חושיו- המראות,הצלילים,הריחות ,הכל נראה לא קסום ונהדר.רגלו הצנומה והשרירית היתה מחוברת לספסל העץ בשלשלת פלדה כבדה, אשר נקשה במונוטוניות בכל פעם שמתח את רגליו קדימה ונשען לאחור, מושך אליו את ידית המשוט הענק ומקציף עיגולים עיגולים במימי האוקיאנוס הכחולים.לבו היה קשוב ומתואם לקצבו של התוף בחרטום הספינה, כשלפתע פסק התיפוף ורק החיכוך של גוף הספינה במים הפר את השקט שהשתרר סביב.הוא חשב לרגע שגם ליבו חדל ליפעום, אך עד מהרה חש את הדופק ברקותיו.על חרתום הספינה ליד התוף נעמד בחור צעיר, יפה תואר, בהיר עור, לבוש שריון מוזהב ולראשו קסדה מוזהבת אף היא ומקושטת ברעמת נוצות צבעונית,מוזר,חשב לעצמו , הכובע הזה הזכיר לו את המסכה של השמאן בכפר שלו ,אותה נהג לחבוש כשערך את טקסי הריפוי השונים .הוא נדרך כולו ,מעניין כיצד "אנשי הצד השני של העולם",כך כינו אותם בכפרו, עורכים את הטקסים שלהם.הוא לא יכל להוריד את מבטו מהאיש בעל השריון המוזהב, עמידתו היתה נוקשה ואצילית,עיניו הכחולות היו ממוקדות קדימה לעבר האופק הרחוק, כעיניי הנץ המחפשות ממעל טרף קל למטה על האדמה.כל פרט בו היה שונה מכל מה שהכיר בימיי חייו, קצוות השיער הבלונדיני שבצבצו מצידי הקסדה הזהובה,עורו הלבן, החיוור והאדמומיות בלחייו,אפו הדק והסולד,שפתיו המופנמות והחשוקות,ויותר מכל עיניי התכלת הקרות.האיש הצביע קדימה לעברם ואמר:"באופק הנפרש מאחוריכם אפשר לראות עדיין את יבשת אפריקה הגדולה,אליה לא תשובו עוד,העיפו נא מבט אחרון אל ארץ הולדתכם ובתיכם כי מהיום הספינה הזו תהיה מולדתכם,וככל שתמהרו ללמוד את שפת המשוטים כך יוטב לכם,החותר המצטיין יקבל מנה כפולה של אוכל בסופו של היום".הוא סובב את גבו אליהם בחדות וירד בצעדים נחרצים מהבמה, מחזיק בשתי ידיו את שובלי אדרתו האדומה המתנופפת ברוח הערב הקרירה. השמש כבר היתה בעיצומה של הופעת הפרדה שלה ליום זה,הוא התבונן לראשונה בחייו .כיצד הכדור הכתום נכנע לגלים ומפנה את מקומו לחשכה הסגלגלה .מבטן האוניה עלו ריחות תבשיליי ארוחת הערב של המלכים הלבנים.ריח הבשר הצלוי הזדחל לאיטו דרך נחיריו וצבט את קיבתו הריקה, הוא נעור לרגע מעונג ההתמזגות עם השקיעה המרהיבה שצבעה עתה את הים והשמיים מסביבו במשיכות מיכחול ראוותניות ושיבצה עננים קטנים בדיוק במקומות הנכונים. איש התוף עבר בין שורות הספסלים וחילק את מנת האוכל, כשהגיע אליו נעצר לרגע והתבונן עמוק לתוך עיניו,הוא חייך חיוך מעוות שחשף פה נטול שיניים ואמר:חדש כאן מה? רואים לפי העיניים,הן עדיין בוערות . מה שימך בחור צעיר? הנער חייך לעברו בחזרה וענה:"אני סווטו, על שם השמש הגדולה,אימי נתנה לי שם זה כי נולדתי בדיוק בזריחה".עיניי הנער זהרו בדברו ושינייו הלבנות הבליחו מבעד לשפתיו השחורות."סווטו מה",גיחך איש התוף,"אני נאנדו , האחראי על אביך ואימך החדשים פה בספינה, הלא הם קצב התוף ופת הלחם היומית ,זכור אם לא תציית לאביך לא תפגוש את אמך" ,אמר ופרץ בצחוק צורמני ומתגלגל שגרם לסווטו לתהות לאן נעלמו כל שיניו של האיש העליז הזה. |