0
| הרגעים הכי מאיימים בשבוע הופיעו בשלהי השבת. אולי הם זכר לשבתות בילדות בהן הבית עם הקירות הגבוהים והחשופים נותר דומם במשך שעות ארוכות, אולי זו אשליית החופש המתפוגגת של החייל לקראת עוד נסיעה לפרק זמן לא קצוב בבסיס נידח בערבה. בשנים הראשונות בחיי החופשיים (אחרי צבא, מחוץ לבית ההורים) ניסיתי להילחם בשעות האיומות האלו: בליתי במסיבות שבת עד אור הבוקר, מלאתי את השבת בלו"ז מלא - קריאת עיתוני סוף השבוע, משחק של בית"ר בטדי, ארוחה במסעדה.עם הזמן הרגשתי שמילוי מלאכותי זה רק מעצים את תחושת הבדידות המתלווה לשבתות. המשחק מסתיים, אתה נפרד מהאוהדים ושוב נותר לבד, מול השעון. אתה שותה עוד קפה, סוגר את דלת המסעדה, יוצא לאוויר הקר של העיר ומשהו בך מתחיל להתעצב.מתישהו המלחמה בשבת נמאסה עלי. החלטתי להרים ידיים. לא לצפות לאושר גדול, לא למלא בכוח את החלל. פשוט לקבל את זמן השקט הזה, לתת לו לעבור דרכי, לא להיחרד. התחלתי להילחם במחשבה שחייבים להספיק לעשות משהו בשבת. נמנמתי בלי להסתכל בשעון, התבטלתי בבתי הקפה. מסביבי משפחות שבילו בים עם הילדים, שכנים שנלחמו במנגל על הגג, צעירים שרקדו במסיבות רחוב. הרגשתי איך העולם מתרחק ממני ואני שוקע לתוך עצמי. אבל לפתע השקט בבית היה מבורך, מנחם.המתנתי לשבת. שמתי לב שרגעי הריכוז שלי בה עולים. קריאת ספר הפכה לחוויה, הליכה לסרט ניקתה את הנפש. חזרתי לכתוב. |