|
אני חולם וקם כשהבדוואי על הרגלים. אני קם בחוסר רצון, ושותה קפה שחור שמקפיץ לי מד החיוניות שלי. אני קם והולך בחשכה יחד עם הבדואי לכיוון המכלאה. אני רואה שתי דמויות נעות בחשכה בין העיזים הגועות. כך אני עומד באוויר הקר עם מכנס קצר, גופיה וסנדל, רועד מקור, והבדואי מדליק עבורי פנס. - תראה מה אני עושה. הוא משרבב ידו האחת מתחת לעז ומסבך רגליה. העטינים הקטנים בולטים. בידו השניה הוא שוטף את הפטמות במים ובמהירות הוא מתחיל לסחוט אותן בעדינות. עוברות כמה שניות וזרם חלב מותז לתוך הקנקן. כך אני מנסה והוא מסביר ושתי רוחות הרפאים מסתובבות במהירות עם הקנקן והדלי, לא משאירות לי עז ללימוד.
קו כתום נמשך במזרח נושא איתו את צלליות העיזים המתרחקות בניהן נעה דמותה של אישה. פטימה מגישה לנו ארוחת בוקר, והסבון שהותר לי להשתמש בו גורם לי לתחושת נקיון של בוקר מבטיח ומרענן. אנחנו אוכלים לבנה זיתים ופיתות, ואני מציץ לכיוון העדר המתרחק. - תגיד ג'מילה אוכלת ארוחת בוקר ? הבדואי לועס באיטיות, ומניד ראשו בחיוב - בטח שהיא אוכלת. אנחנו מסיימים את הארוחה, אני מרגיש שבע, והשמש כבר גלויה במלואה. מה עכשיו אני תוהה. נלך להציץ במשאבה, ונראה שהכל במקומו, אח"כ נחזור לאוהל יהיה כבר חם.
כך אנחנו עוברים במאהל, כשמאחורי אוהל הבדואי יש אוהל הנשים הקטן, מאחוריו מטבח קטן עשוי חימר ואין לו גג. בצמוד אליו עומד מתקן הנראה כמו שירותים ולידו מקלחת כשמחצלות קש סביבה. המטבח השירותים והמקלחת קשורים לשני מיכלים שחורים של מים, שלידם משאבת מים המונעת בכוח הרוח. הכנפים נעות במהירות ואני שומע את המים זורמים למיכלים. הבדואי בודק את המים, והצינורות ומאשר לפטימה למלא אמבטית חרס גדולה לשטיפת הכלים. אני תוהה והוא מסביר - אנחנו משקים את הצמחים ולא משתמשים בדגנרטים, בוא תראה. כך אומר הבדואי ואנחנו עוקפים את פטימה המחייכת, והוא מראה לי שורות של מדרגות ירוקות, המשתפלות על צלע ההר מתחתנו. אני יכול להבחין שיש שם הרבה צמחי ירקות, והרחק למטה אני רואה עצי תאנה ורימון ובוסתן קטן. אני נהנה ממראה עיני, ומתחיל להעריך מחדש את הבדואי התמהוני
אחרי תיקונים קלים כבר השמש מעיקה ואנחנו מזיעים. הבדואי מרכיב מחדש את משקפי השמש, ואני מסיר את הגופיה הרטובה. אנחנו חוזרים למאהל ומתיישבים מול נוף הואדי מרחוק אני רואה את העיזים המשוטטות, אני מנסה לאתר את הרועה. איפה היא ? אני שואל. מי ? שואל הבדואי בדאגה. ג'מילה, אני עונה. גמילה תגיע אחרי הצהרים -אל תדאג. הבדואי מסתכל עלי במבט דואג ואומר - אס אדום, אני רק מבקש שלא תפריע למערכת היחסים בנינו. שתקתי, וגם הוא שתק, אבל אחרי דקה הוסיף, אני מנסה לבנות איתה מערכת של אמון.
השמש עלתה למרכז השניים ושנינו התעלפנו על המזרנים כשפטימה מסירה את השמלה הבדואית חושפת גוף יפה ומורחת את עצמה בקרם שיזוף. אני נרדם כשעיני עוד מספיקות לרפרף על גופה של פטימה השרועה בצל אוהלה , כולה בוהקת ומבריקה.
רעש הג'יפ הקים את הבדואי מרבצו ושנינו עשינו דרכנו לחניה. מהג'יפ ירדה וויקד, הייתי בטוח! אותו אף חד, שיער אדמדם שטיין, חיוך מתוק וגוף חמוד עם חזה קטן. היי! היי! עניתי והושטתי יד.
וויקד מנחשת שאני האס - נו איך אפשר להתבלבל. הבדואי אומר לפתע - תכיר זאת ג'מילה. תחילה לא קלטתי, כי היו לטיפה שחזרה לחיפה, ופטימה שמסדרת את הקרם שיזוף. ועתה גמילה עומדת מולי - היא וויקד האגדית.
לא אמרתי מילה ונכנסנו לאוהל חזרה, כשוויקד מחליפה את השורטס בשמלה של ג'מילה.
מי זאת עם העדר עכשיו ? שאלתי את הבדואי. אף אחת! ענה ופמפם את הנרגילה בטבק לח. תהיה רציני ותגיד ! אני מנסה לחייך אבל פני בטח מסגירות את הלחץ. הוא מביט בי לפתע במבט מפוחד ושואל ראית מישיהי עם העדר ?
נו ? נו כבר, דבר! הבדואי התיישב לפתע כאילו רגליו נחלשו, וניסה לסדר את המדורה. משרעדה ידו החזירה לחיקו והביט בי במבט מוזר. מעולם לא ראיתי איש החולם ביקיצה. הרגשתי צמרמורת בגבי.
אז ראית אותה! פסק בקול שבור ומבטו ננעץ מעבר לכתפי. הוא לעלע בגרונו ושאל " ואיך היא נראית?"
סיפרתי לו שראיתי את דמותה בלילה סוקרת אותי בלי בושה. ואז כמו הבזק ברק הזכרון קפצו מול עיני מראה פניה האפלולית, בשחר בוקר. הבדואי חקר כל רגע. ואני כמשתף פעולה אומלל הזנתי את דמותה מול פרצופו המיוסר.
מי זאת ? לחשתי אחרי שחלפו דקות והבדואי שקע להזייה.
לפתע הוא התעורר והתנער. זאת ג'אמר ! מי זאת ג'אמר ? חקרתי.
הבדואי השפיל מבטו וראיתי דמעה מתגלגלת מעינו. הוא פתח וסיפר :
ג'אמר היא אור הירח שלי. היא במקור מקיבוץ בצפון אבל בשביל כולנו היא אשת המדבר. ג'אמר הייתה כמלאך וחיה כאן עד לפני שנה. כולם אהבוה והיא אהבה את המאהל כאילו נולדה כאן. היא זאת שפיתחה כאן את הטראסות על צלע ההר, וזאת ששתלה כאן את עצי פרי, ושורשיה בכל מקום בו תציץ. הוא עשה אתנחתה ואני נחרדתי מלשמוע את המשך הסיפור. הרגשתי משב רוח מאחורי וכמעט קפצתי ממקומי כשג'מילה נכנסה. מי הביא בשר ? שאלה. עניתי שאני. היא הנהנה בידענות, נראה כי כבר חקרה את פטימה וזוהי רק מסגרת לדעתה. - אני ופטימה לא אוכלות בשר. הרגשתי אשם. - טוב לא משנה, אתה והבדואי תאלצו לאכול את הבשר עד מחר. לא חשבתי אותו רגע על הארבע קילו, רק הבטתי בבדואי, שישב חולם על ג'אמר. לפתע אמר בקול מוזר " היא נפלה לפני שנה במדרגות ונהרגה. היא נקברה בקיבוץ. אבל רוחה עדין משוטטת כאן - אתה לא הראשון שראה אותה.
בלילה הציק לי הקילוגרם בשר שאכלתי, ויצאתי לטייל לאורו של ירח לבן. ניגשתי אל מדרגות הטראסה. אינני יודע אם הייתי ער או מת אבל ראיתי את דמותה נשענת על עץ תאנה רחב. היא הושיטה לי יד ויצאנו לשוטט בבוסתן. היא לא דיברה. רק נישקה אותי לשלום, כמו אומרת להתראות אס אדום. בבוקר חזרתי לרעננה.
|