באמצע הלילה העיר טלפון את גונק ודודה חנה היתה על הקו: "היא לא הגיעה רחוק," אמרה, "התקשרו עכשיו ממשטרת רמת גן וביקשו שמישהו יבוא לאסוף אותה."

הסבתא ישבה וחיכתה. לצדה מזוודת גלגלים קומפקטית. 

"אז לאן הגעת בסוף?" אמרה גונק.

"לקלאנסווה." אמרה סבתא.

ולאן רצית לנסוע?" שאלה גונק.

"לקלאנסווה. ומה שמרגיז פה, זה שבן אדם מבוגר לא יכול ללכת לבד על כביש בינעירוני באמצע הלילה אם זה מה שמתחשק לו."

"אולי הם חשבו שנאבדת."

"אני לא מבינה איך אפשר להיאבד במקום כל כך קטן."

"ולא נסעת בסוף ל-B? חשבתי שאת רוצה לנסוע ל-B כדי לבדוק מה הפסדת שם."

"תראי, כל הזמן שחייתי ב-A, בדמיון שלי במילא הייתי ב-B, נשואה לרופא אף אוזן וגרון. יצא שחייתי תמיד גם ב-A וגם ב-B. עכשיו גם זה וגם זה לא מעניין אותי יותר."

"ומה יש בקלאנסווה?" 

הסבתא משכה בכתפיה.

"לא הייתי שם אף פעם." 

"נו בואי, סבתא, אני אחזיר אותך הביתה."

"בסדר. אבל תדעי לך ששמה מלאך המוות מחכה לי."

"איזה שטויות, סבתא. דודה חנה מחכה לך."

"נו, ומי את חושבת שנתן לו להיכנס?" 

הסבתא של גונק הרימה את עצמה מהכיסא. ביד אחת אחזה את מרפקה של גונק, והן הלכו לאט כשבידה השנייה היא גוררת את מזוודת הגלגלים.