רסיסים של פריז

TheMarker Cafeעמיר אוטופיהרסיסים של פריז

אוטופיה

פתח מילוט.
לכאן אפשר לברוח מטרדות היום-יום.
הרבה קפאין, מוסיקה וספרים, אבל כבר בלי אלכוהול.

רסיסים של פריז

‎34

טיולים ותיירות

79 תגובות יום חמישי, 19/6/08, 22:37

כשאני לא מסוגל להתנתק, או רוצה לחזור, אני עוצר את הזמן ומגלגל את הסרט אחורה.

וכך, כמו בפרק ההפוך של סיינפלד או (נו, בסדר, להבדיל) חץ הזמן של מרטין איימיס, אני מוצא עצמי לפתע עומד באוויר הלח והחם של רבע לחמש לפנות בוקר, בוהה בפנסים הצהובים של כבישי נתב"ג השוממים. אני לוקח כמה צעדים אחורה, לתוך הטרמינל הקריר, הסטרילי, ושם פעמי, בצעדים מהירים ובהליכת-רוורס מצחיקה, למסוע, ומפקיד מזוודה.

מכאן אני עולה למטוס, נפרד מדיילת חייכנית וקצרת-רוח, וחוגר עצמי במושב חמישים-סי. הדלתות נסגרות, כל הנוסעים מכבים טלפונים ומתיישבים, והמטוס מתחיל בטיוליו האינסופיים במשעולי נמל התעופה, עד שלפתע הוא ממריא אחורה במהירות עצומה. מדי פעם אני יורק קרקרים לחים וקולה, נרדם בפתאומיות ומתעורר לאט לאט, דיילת חמוצה מעלי אוספת בקבוקי ויסקי זולים מנוסעים ונותנת להם דולרים בתמורה, עד שהמטוס נוחת, נחיתה מושלמת ומפתיעה בהתחשב בכך שהזנב נוגע ראשון במסלול האספלט, אני קם ממקומי, מחייך שוב לדיילת שאומרת לי חמישים סי, ישר וימינה, כמו מאשרת את דבר-מיקומי בארבע השעות האחרונות.

פתאום כולם סביבי מדברים צרפתית, אני מחפש את הירידה לרכבת הפרברים, ויודע: עוד שעה אני חוזר לפריז. אוסף בחזרה אלי רסיסים של פריז.

הנהר והגשרים

"עשרה קבין של..." --

עזבו, באמת. פריז קיבלה הכל. She has it all , כמו שאומרים במבטא צרפתי: היופי, האוירה, התאורה, הצבעים, קולות העיר.

וכל היופי הזה מתנקז ומתעצם באיים שצפים על הנהר, בהם ובגדותיו, ובגשרים הרבים שמחברים את הגדה השמאלית לימנית. כל זוית הסתכלות היא גלויית-קיטש פוטנציאלית, או התפאורה לסצינה הבאה שאתם כותבים בראש: התרחשויות בלתי-פוסקות של עיר אמיתית, פועמת, על רקע הנופים היפים בתבל.

הנה טיול שממצה היטב את החוייה ואת נופיה: הליכה רגלית על גדות הנהר ממש, מאיזור גשר סוּלי (Sully) במזרח ועד לגשרים אלמה ו-ינה (Iena) במערב, עם דילוגים מדי-פעם בין הגדות לרענון זוית ההסתכלות.

אז מתחילים כאמור במזרח, עם כל ההוד וההדר של האיים וכנסיית הנוטר-דאם שנראית כאן מישבנה, שהוא אטרקטיבי הרבה יותר מחזיתה. מגיעים ל - Pont Neuf , "הגשר החדש" , שהוא כמובן הגשר הישן ביותר בפריז. למה זה? בגלל שהוא היה הגשר הראשון שנבנה מאבן ולא נשא עליו בתים. ושרד, ושאר גשרי העץ העתיקים לא שרדו, ואז באו עוד אחריו, אז הוא הישן ביותר, וגם החדש ביותר, וככה זה בפריז.

אפשר לעמוד דקות ארוכות מתחת לגשר ולנעוץ מבטים בדמויות האבן המצחיקות-מפחידות שמאכלסות אותו.

ואם אף אחד לא מסתכל, אפשר גם לעשות פרצוף בחזרה.

הלאה ל"גשר האמנויות" - Pont des arts . על הגשר הזה מוצגת בימים אלה תערוכת צילומים גדולה שנושאה "החיים בפלסטין" , מנקודת-מבט יום-יומית. אחת החויות המוזרות היא להתבונן בתמונות האפורות-מייאשות של חומת ההפרדה והחיים הקמלים בצידה, כשברקע צף לו האי במרכז הנהר, פסטורלי וירוק עד אין קץ.

הסככות הלבנות על הגשר מאכלסות את הצילומים. כאן גם הצטרף אלי ידיד אלמוני שנובח בצרפתית, ונטש כעבור כמה גשרים.

תרגיל בשרטוט טכני ופרספקטיבה: גשר סולפרינו (גשר להולכי-רגל, ועל-כן Passerelle ולא pont) מנקודת מבטה של צפרדע.

מדי פעם אפשר להיתקל על הנהר בספינה שמובילה סחורה לא שגרתית.

והנה הוא, ה-גשר הפריזאי הדגול, כולו זהב ועושר ופסלים מלוקקים (אפילו הלטאה מוזהבת) , גשר שמצידו האחד האסיפה הלאומית (Assemblee Nationale) והאינווליד (קבר נפוליאון) ומצידו השני השאנז-אליזה - הלא הוא גשר אלכסנדר השלישי! (אני לא בטוח שאני אוהב בכלל את הגשר הזה. לפעמים נדמה לי שהסימן-קריאה הוא חלק משמו).

מכאן ממשיכים עוד הלאה, מערבה, עד אלמה או ינה, ואז בחזרה מזרחה - על הגדה ההפוכה, כמובן .

חיי הלילה

מצויינים, באמת. בעיקר כשהמלון נוח וחלונותיו אטומים-היטב לרעשי הרחוב.

אבל השאלה היא: מתי מתחיל הלילה בכלל? כי בתשע וחצי עדיין אורשמש מוחלט (כמעט), ובעשר כבר שקיעה, ובעשר וחצי עדיין דמדומים כתומים שמקור אורם לא נודע. ורק לקראת אחת-עשרה חושך אמיתי, כזה שגורר הדלקת המנורות על האיים והנהר, ופריז מתחפשת לרגע לעיר-בלילה.

התמונה העליונה צולמה מחלון החדר במלון, קצת לפני עשר בערב.

התמונה התחתונה היא של בית העירייה - Hotel de ville , לקראת חצות .

ספרות

פריז עדיין מעניקה כבוד למילה הכתובה, וליתר דיוק המודפסת, ועוד יותר ליתר דיוק - המודפסת בין כריכות, בספר. חנויות הספרים הן עדיין היכלות-קודש, מכילות מהישן ומהחדש, מהאופנתי עד הארכאי, ושוררת בהן דממה דקה, כזו שמופרת מדי פעם בשיחה-לחישה בין שני קוראים נלהבים שמצאו משהו שחיפשו, ויותר מכך - אם נמצא משהו שלא חיפשו.

אירוע ספרותי שנערך בשבוע שעבר אירח כמה סופרים כותבי-אנגלית בחנות שייקספיר-אנד-קומפני, זה-מכבר נקודת ציון מיתולוגית לקוראי אנגלית בפריז, ובעיקר אמריקאים. נושא האירוע (למעשה, מיני-פסטיבל שנמתח על פני מספר ימים) היה "החיים האמיתיים" - כתיבה בדיונית לעומת אוטוביוגרפית, הדמיון מול הזכרון. בפאנל/הרצאה בה נכחתי דיברו סירי הוסטוודט ו-איי.אמ הומס (A.M Homes) האהובה עלי עד-מאוד. שתיהן, ובעיקר הומס מנקודת מבט של סופרת בדיונית (fiction) , דיברו על הקושי שבכתיבת אוטוביוגרפיה או מאמרים הנגזרים מחוויות אישיות-אותנטיות, כשהאמת צריכה להיות נר לרגלי הכותב. בניגוד לכתיבה בדיונית, Fiction , בה אפשר וצריך להוסיף עובדות ולקשט, להאדיר או לצמצם לפי הצורך, כשהכותב כותב תחת הכובע האוטוביוגרפי, הוא נדרש לעמוד תדיר על המשמר פן תשתרברב לטקסט עובדה שאינה באמת עובדה.

וכמובן - הצורך בתחקירים אמיתיים, מעמיקים, לפני כתיבה בדיונית. מנחה הפאנל, איאן ג'ק, בריטי צונן וסרקסטי, סיפר על ספר אותו קרא, ובספר זה גיבורנו יושב בפאב, שותה בירה ומכרסם בוטנים. בדיקה קלה מצידו של ג'ק העלתה שבתקופה האמורה, לא סביר שנאכלו בוטנים באנגליה - מה שלדבריו "הרס לו את הקריאה לפחות לחמישה-עשר העמודים הבאים" .

הומס (חביבה להפליא ובעלת צחוק מתגלגל, ומי היה מאמין שממנה יוצאים כאלה סיפורים אפלים ודוקרים) הוסיפה, שבאורח-קבע, כשהיא מדברת על כתיבה אוטוביוגרפית מציקים לה בדרישה לדעת כמה מזה "מומצא", וכשהדיון נסוב על כתיבה בדיונית, משכנעים אותה שחלקים משמעותיים מבוססים על חויות אמיתיות שעברה.

שכני להרצאה היה פול אוסטר (בעלה של הוסטוודט), כחוש ולבוש-שחורים, שגם נראה משועמם למדי מהדיון שהתפתח מולו, ולצערי הסתיים לאחר שעה וחצי.

בתמונות: הפאנל של הומס, ג'ק והוסטוודט, חנות שייקספיר אנד קומפני אחרי המפגש, וחברי להרצאה - פול אוסטר .

קפה

אז מה עושים עם הקפה הפריזאי? כי הקפה-קרם (המקבילה הצרפתית לקפוצ'ינו?) באמת לא בא בחשבון, ודווקא את הקפה הפשוט, הקטן, למדתי לחבב עד מאוד. גירסה מוגדלת ומרירה של אספרסו, תשעים סנט עד יורו ועשרה, וברגע שמפסיקים לצפות לאספרסו האיטלקי, אפשר להנות ממנו, שלוש דקות תדלוק על דלפק הנירוסטה, ברקע הקשקושים האינסופיים בצרפתית ורעשי מכונת הפינבול, ובחזרה לטיול.

בתמונה: קפה של אחר-צהריים אחד, קנקן היין כבר ריק, אבל ההשפעה המאזנת של הקפה מיד תורגש. אפשר להעביר ערבים שלמים כך, במשחקי איזון קפאין-אלכוהול-קפאין.

אמנות מודרנית?

אמנות מודרנית היא כנראה משהו שאוהבים אותו, או שלא, ואני כנראה מאלה שלא. לא מצליח, בדרך-כלל, להנות מיצירות שכופות עצמן עלי, מיצירות שהן לפעמים כתבי-חידה או התחכמויות או התגרות בצופה. אמנות טובה צריכה לעמוד, לדעתי, בפני עצמה, אסתטית ורעיונית, ואם נדרש מאמץ מצידו של הצופה הוא אמור להיות בדרך לגילויו של יופי סמוי, ולא בירידה לסוף-דעתו המתחכמת של האמן.

ולכן, האמנות האהובה עלי היא האימפרסיוניסטית, וההמלצה הראשונה היא ללכת לבקר במוזיאון האורנז'רי (מטרו קונקורד או Assemblee Nationale) המחודש והמודרני-לעילא (הבניין בלבד, לא תוכנו) . קודם כל חבצלות המים של קלוד מונה, שעוטפות את הצופה בחדרים אליפטיים ענקיים. ואחר-כך, קומה אחת מתחת, אוסף קטן ומרוכז ומרגש של אימפרסיוניזם והלאה ממנו, חיים סוטין ופיקאסו, רנואר ורוסו.

ואחרי ההקדמה הזאת, דווקא המלצה, למרות הכל, למשהו מודרני במרכז פומפידו . Traces du Sacre , סימנים של קדושה, עשרים וארבעה חדרים שהם עשרים וארבעה שערים שנסובים סביב האדם והדת בעולם המודרני, האדם החדש, אוטופיות, סוריאליזם ופוטוריזם. אמנות פלסטיות ועבודות וידאו, בדר"כ בחדרים כהים, ואם מתייחסים לתערוכה כאל אוסף של רעיונות תיאורטיים (ופחות בהיבט האמנותי-מיידי), וקוראים בעיון את הכתוב על הקירות בלי לחשוש מציטוטים של- ועל-ניטשה, אפשר להנות ממנו.

חוויה כבדה מעט, שדורשת שעתיים עד שלוש של שקט נפשי.

בתערוכה גם יצירות של הישראלים אלי פטל ומשה ניניו, שמחבר באופן ויזואלי מבריק בין סמל הפריון המצרי למסוק של חיה"א הישראלי.

בתמונה העליונה: חבצלות המים של קלוד מונה בחדר האליפטי של האורנז'רי. הכל כאן סימטרי ומושלם, ומביא למסקנה שהקאנבסים האדירים נגזרו לפי מידות החדר. או ההיפך.

בתמונה האמצעית: "הוא", יצירה מניפולטיבית ומזעזעת-מעט של מוריץ קאטאלן במרכז פומפידו. נכנסים לחדר לבן גדול, שבקצהו דמות כורעת-ברך. מציצים קצת מהצד, נראה כמו מישהו שמתפלל או מתחנן. מבקש סליחה אולי ?

אז מי הדמות ? צריך להגיע עד לקצה החדר ולהסתכל באיש, מלמעלה למטה, כדי להבין. ובתשובה, ובדרך ההגעה אליה, נעוצה המניפולציה שבאמנות הזו.

בתמונה התחתונה: "עבודת אח" של משה ניניו. כאן כבר העירו לי שאסור לצלם בתערוכה, ועל כן הצילום מתוך ynet .

שיוויון, חירות

יום אחרון לטיול. תמיד יש הרגשת החמצה . כל מה שהספקנו ובעיקר מה שלא, מה שראינו ומה שפיספסנו, והמזוודות, והדרך לשדה התעופה, העייפות, ההכרה שאתה בסך-הכל עוד תייר קטן שנזרק מגן העדן הזה.

אז צריך להגיע איכשהו לשדה התעופה.

שביתה ברכבת הפרברית , ה - RER . בחזרה למלון, בנסיון להזמין מונית. הפגנות במזרח פריז - פקקי תנועה אדירים, אין יוצא ואין בא, וגם אין מוניות. הבעת הגאווה של פקיד-המלון, בבטאו את המילים Manifestation ו - greve (שביתה) משולה לזו של אב טרי גאה. אלה גם השביתות שלו, אלה גם ההפגנות שלו .

נסיון לדלות מפיו עצה, אולי רמז לבאות, גורם לו להביט בי במבט שלא מותיר מקום לספק: את האחווה ממשים הצרפתים במאקרו, אבל בהחלט לא במיקרו. ולא עם תייר, זר.

סוף דבר: חצר פנימית סודית ברובע סן-פול, איזור עם פוטנציאל שיטוטים אינסופי, בתי קפה טובים וכניסות אקראיות לחצרות.

תודה רבה לכנרת רוזנבלום.

דרג את התוכן:

תגובות (75)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

חיים1

18/6/09 15:34:

אהבתי את הפוסט, כל הכבוד על השיתוף.

עושה רושם שאתה מבין בפריז, יש לך אולי עוד המלצות מעבר למה שכבר כתבת?
אני מתכנן טיול קצר לפריז בקרוב, לא מצאתי שום מידע טוב מעבר לרגילים, כמו באתר הזה על פריז או באתר של למטייל.
אני דווקא מחפש את הדברים הפשוטים והלא "תיירותיים" שאפשר לספוג מהם את האווירה בעיר, ואת זה אין ברוב האתרים...
תודה וסוף שבוע טוב

אוטופיה

פתח מילוט. לכאן אפשר לברוח מטרדות היום-יום.הרבה קפאין, מוסיקה וספרים, אבל כבר בלי אלכוהול.

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים

רסיסים של פריז

רסיסים של פריז

תגובות (75)

ne pas trop se faire d'illusions

טיול בשדרה

תגובות אחרונות

ארכיון

תגיות

פרופיל

פתח מילוט.
לכאן אפשר לברוח מטרדות היום-יום.
הרבה קפאין, מוסיקה וספרים, אבל כבר בלי אלכוהול.