הבחירה בבית קפה כמקום מפגש התבררה כמוצלחת מאוד. גונק ודרור, בשניהם מבעבעת התרגשות ילדותית, ישבו על מרפסת מערבית מוצלת, בשקט היחסי של אמצע הבוקר. גונק שתתה קפה הפוך ודרור שתה אספרסו. הוא הושיט את שתי ידיו והחזיק ביניהן את זרועה.

"איך את עם דחייה?" הוא שאל.

"עם מה?" התקשתה גונק להבין.

"איך את מתמודדת עם דחייה?"

"לא כל כך טוב," השיבה.

"ועם כנות?"

"אתה מתכוון לכנות מכאיבה?"

"כן."

"לא משהו. למה מה אתה רוצה להגיד?"

"אני לא רוצה להכאיב לך, אבל לפחות לפי מה שאני יודע על עצמי עד היום, אף פעם לא הרגשתי כלום חוץ מזעם פוליטי."

לגונק לקח כמה שניות לקלוט מה דרור אומר.

"אתה אומר שאתה לא מסוגל לאהוב?"

"אני אומר שככה זה היה עד היום. אני יודע שכבר כמה פעמים נתתי לזה צ'אנס, אמרתי שאנסה, אבל זה נגמר באכזבה. במיוחד של הצד השני."

"וניסית לטפל בזה?"

"חשבתי שאפשר ללמוד את זה. השתתפתי בקורס של הקניית כישורים חברתיים. אבל זה לא עזר. אני לא מצליח לאהוב. וזה חבל. את מוצאת חן בעיני, ואני נמשך אלייך, ברור, אבל פה אני לא מרגיש כלום." הניח דרור יד על לבו.

"זה פאקינג טרגי." אמרה גונק וכאב השתלט על פניה. "אני לא יכולה להאמין שנפלת לחיים שלי סתם. אני לא יודעת מה לעשות עם מה שאמרת לי. מתחשק לי לנער אותך."

"אני נורא מצטער," אמר דרור ובאמת נראה כך.

"אז אתה רוצה לוותר?"

"אני חושב שזה עדיף." אמר דרור. "אבל הבאתי לך משהו קטן למזכרת."

הוא הושיט לך ספרון דק וישן: "המהפכה על פי הימלפרב".

"טקסט מצוין." אמר לה.

גונק בחנה את הספרון מבעד לדוק עמום, אמרה לדרור תודה ומיהרה ללכת משם.