לאחר מספר שבועות הוחזרו הבנות הביתה, תקופת האומנה הסתיימה ולדעת אנשי המקצוע המסר להורים הועבר במלואו, נערכו כמובן גם שיחות עם ההורים בהן הוסברה ההתנהגות הנדרשת מהם והמסרים כנראה חילחלו. לפחות זה מה שנראה על-פני השטח.
עברו השבועות, החודשים. מידי פעם קפצתי לביקור בית בבית המשפחה, לרחרח ולשמוע מה קורה. הבית, נראה מסודר, נקי ומשפחתי. ההורים נראו נינוחים והבנות הפגינו התנהגות שקטה וטבעית. לא צפיתי בעיות מיוחדות. להפתעתי בשיחה עם העובדת הסוציאלית העוסקת בנוער בסיכון מסתבר שלא הכל זהב שם, לא הכל נוצץ כמו שנראה במשפחה המורכבת הזו. מסתבר כי יש לא מעט בעיות חבויות. האב כפי הנראה ממשיך להציק ולכפות את דעתו בדרכים מאוד מיוחדות. השמועות שהגיעו אלי דיברו על כך שאב המשפחה כולא את בנותיו בבית לתקופות ארוכות ולעיתים אף מכה אותן. שאלתי את העו"ס האם אין מקום לדעתה להוציא את הבנות מהבית לצמיתות. האם לא נכון להפסיק את ההתעללות הזו אחת ולתמיד, אולי כדאי שתתלונן ואז נוכל לטפל כראוי? הנושא, כמובן הציק לי מאוד אבל פתרון מעשי לא היה בידי. למעט ביקורי פתע שגם הם כמובן על גבול החוקיות לא נותר לי לעשות דבר. הנושא טופל ע"י מחלקת הרווחה ולא שמעתי מהם יותר.
לאט לאט פחתו והלכו הביקורים ומשהחלטתי שכנראה אין בעיות קיצוניות חדלתי לחלוטין מלבקר שם. הנחתי ביני ובין עצמי שהדברים הסתדרו ושאין צורך בהתערבות משטרתית.
בצהרי אחד מימי אפריל 2004 נכנסתי לישיבה מעיקה ומשעממת. אחת מיני רבות. הדיכאון די חילחל בתוכי. שעות משעממות עומדות לפני. דקותיים לאחר תחילת הישיבה. בדיוק לאחר שקירבתי את צלחות הבמבה והאפרופו שהיו על השולחן לקרבתי אני חש ברטט הטלפון הסלולארי בחגורה. "לענות או לא לענות?.... חלף הרהור במוחי. התכופפתי ופתחתי את הסלולארי. "שלום… נשמע הקול המבוהל מהעבר השני. "מדברת ב.. מהיישוב…. תגיע מהר כי יהיה פה רצח…. "יהיה מה?.... אני שואל ואפילו לא שם שאיני לוחש כמו שתכננתי. "יהיה רצח… הוא אמר שבדרך עכשיו לרצוח אותה…."מי רוצה לרצוח את מי?.... אני שואל ושם לב לדממה שהשתררה בחדר בו נערכה הישיבה כשכל העיניים מופנות אלי. "מאיר, החבר של שושנה …. היא ברחה הביתה והוא התקשר עכשיו ואמר שהוא בדרך ושיהיה רצח היום….. " אוקיי, תנעלי את הדלתות והחלונות ואל תפתחי לאיש… אני בדרך.
קמתי מהכסא, סימנתי בראשי למפקד היחידה שאני יוצא והוא סימן לי בידו "לך.... יצאתי במהירות, עליתי על הרכב ופתחתי בנסיעה מהירה, מנסה לחשוב בהיגיון ולשחזר מה היה בעבר ומה עלול לקרות עכשיו ומי זה לעזאזל המאיר הזה?.
לאחר 16 דקות נסיעה מהירה מגיע לכניסה ליישוב מכבה סירנות ומוריד מהירות. נכנס לרחוב ומגיע לבית המשפחה בו ביקרתי כה רבות. לשמחתי לא ראיתי איש בסביבה ודי נרגעתי. נכנס לחצר הבית, מביט סביב ואין איש, "יפה… אני חושב בליבי. מקיש בדלת ומהעבר השני אני שומע קול מפוחד "מי זה?.... "משטרה, לפתוח !… אני עונה והדלת נפתחת בהיסוס… זוג עיניים מפוחדות נתלות ומביטות בי מבעד לאפילת הבית הסגור, מכת הריח המוכרת מהעבר מורגשת במיוחד ואני פותח את הדלת לרווחה. נכנס פנימה ולמעט האם המפוחדת לא מבחין באיש.
"היכן הילדה? אני שואל. "נעולה בחדר השני… "אפשר לשוחח איתה?.... "כן, וודאי, מיד אקרא לה…. אני נכנס לסלון הבית שאותו מכיר מהעבר, "וואו, עבר לא מעט זמן .. מזמן לא ביקרתי בבית הזה…מבעד לדלת אני שומע קולות וויכוח אבל לא מצליח להבחין במילים, בליל של יידיש ועברית מתנגן באזניי . הדלת נפתחת ולהפתעתי מופיעה נערה, צעירה כבת 20 פחות או יותר, לבושה בג'ינס בעל גזרה נמוכה וחולצת טי-שירט צהבהבה חתוכת שרוולים ומחשוף.. נערה נאה מאוד, אותות הבכי הניכרים על פניה ועיניה המפוחדות ממש לא גרעו מהיופי שלה. היא נראתה מאוד מפוחדת.
"שבי בבקשה וספרי לי מה קרה… אני ארשום את דברייך כעדות ותלונה אני מבקש. מוציא פנקס עדויות. הנערה מתיישבת מולי כשהאם נעמדת מאחוריה כמו משגיחה על הגוזל שלה. "אז ככה … היא פותחת, ואני מתחיל לרשום "כמעט שנתיים לאחר הבריחה שלי כשהגעתי לגיל 17 וחצי ברחתי שוב, הפעם לתמיד. פשוט עזבתי את הבית והמשפחה. לא יכולתי לחיות כאן עוד. "אוקיי… אני מהנהן בראשי. "ברחתי לאחת מערי הפריפריה והכרתי בחור שהיה גדול ממני בעשר שנים. ועברתי לגור איתו. הוא היה מאוד נחמד ומצחיק ואהבתי אותו מאוד. "אני מבין שאנחנו מדברים על מאיר?... אני שואל. "כן, מאיר…. אני מבחין שהשפילה עיניים ורעד של פחד עבר בגבה כשאמרה את שמו. "גרנו יחד ואני התחלתי לעבוד במלצרות במסעדה ואולם אירועים. מאיר עבד בעבודות מזדמנות. "אני בין שמאיר התפרנס מגניבות?.... שאלתי.. היא שוב השפילה מבט ולא ענתה, חשתי במצוקה שלה והפניתי מבט לעבר האם. "אפשר להשאיר אותנו לכמה דקות לבד?.... שאלתי. והאם יצאה חרישית בחוסר רצון מופגן. הנערה המשיכה מיד "כן, מאיר היה עבריין, סחר בסמים וגנב מכוניות. "עבודות מזדמנות" עלק. והנערה ממשיכה. "די מהר התחלתי להשתמש בסמים קלים, פה קצת גראס, שם קצת חשיש, ג'ויינטים ובאנגים מידי פעם… ולאט לאט עברתי לדברים כבדים יותר, בעידודו המסור של מאיר חברי. לאחר מספר חודשים מאיר שיכנע אותי לשכב עם חבר שלו.. "שיכנע אותך מה?.... אני שואל מופתע. "לשכב עם חבר שלו בבית שלנו…. היא עונה בלי שום היסוס. "ודי מהר זה הפך להרגל… היא ממשיכה , "כל כמה ימים הוא היה מביא חבר אחר ואני נאלצתי להז**** איתו, לפי מה שהבנתי מאיר גבה תשלום מהחברים ולמעשה הפך אותי לזונה. הייתי מופתע. "זו לא התנהגות של עבריין שמכבד את עצמו... חשבתי בליבי. אבל הנערה פשוט סיפרה והסיפור שלה נשמע אמין במיוחד, היא מספרת במהירות ומידי פעם אני נאלץ לעצור את שטף הדיבור כדי להספיק לרשום..
"ואז… היא ממשיכה . "התחילו המכות.. מאיר היה מכה אותי כל שני וחמישי, על כל שטות שלא נראה בעיניו הוא היה מכסח לי ת'צורה.... הנערה התחילה לסעור ושטף סיפורה גבר. "ניסיתי לברוח והוא תפס אותי, מכות רצח חטפתי. מרוב בושה אפילו הפסקתי ללכת לעבודה, לא רציתי שיראו את הסימנים הכחולים.... ואז מאיר אמר שבגלל שאני לא עובדת הוא יביא יותר חברים שלו. ממשהו הרי צריך להתפרנס. הסמים עולים לא מעט ומישהו צריך לממן. ומה שקרה שהפכתי לזונה במשרה מלאה."מאיר היה מביא חבר, גובה את הכסף מול עיני ונעלם, משאיר את החבר איתי בבית ויוצא. "זונה, פשוט זונה הייתי… אני מבחין בדמעות מתחילות לזלוג במורד לחייה. העיניים היפות שלה הפכו מצועפות.
"היה לי סדר יום די קבוע, על הבוקר הוא היה מחטיף לי, אח"כ היו באים החברים שלו. ואז בערב היה מחטיף לי שוב. בלילה הייתי צריכה לשכב איתו. סיוט מתמשך. "למה לא התלוננת נגדו?... למה לא ברחת ?... אני שואל.. "פחדתי, פשוט פחדתי ממנו. ידעתי שיהרוג אותי אם יידע שהתלוננתי. הוא היה מכה אותי מכות רצח. "תגידי? אני שואל. "הוא השתמש בכלים או באמצעים כדי להרביץ לך?... "כן, הרביץ לי עם מקל מטאטא, עם צינור ברזל ולפעמים עם סכין, היה מכבה עלי סיגריות בוערות. פעם הוא הכריח אותי לבלוע סיגריות בוערות. יום אחד הוא חתך אותי בסכין, "תראה מה הוא עשה לי…. הוא אומרת. ומפשילה באחת את שולי המחשוף. ואני מביט בתדהמה על השד הימני שלה, על השד אני מבחין בצלקת טריה בגודל ארבע על ארבע ס"מ עם האות "מ". "זה הוא עשה לי לפני חודש עם סכין כי החליט שאני הולכת חשוף מדי, אמר שככה אתבייש לחשוף ואלמד לקח.... נשארתי המום.
"אוקיי,... התעשתתי לאחר דקה. "אנחנו נוסעים לתחנה… "זה כבר משהו שצריך לטפל בו בתחנה… אני אומר לה. אספתי את גליונות העדות שכבר הספקתי לרשום. "תני לי דקה לדבר עם העובדת הסוציאלית ונזוז לתחנה.... חייגתי לעו"ס וסיפרתי בראשי פרקים מה קורה וביקשתי שתגיע לתחנה. נסענו .
בדרך אני משוחח בטלפון עם ראש משרד החקירות. "תגיע איתה אלי וראה מה עושים.. הוא אומר לי. מגיעים לתחנה. הנערה כבר יותר רגועה. כנראה הריחוק מהמשפחה והביטחון שנוסכת תחנת המשטרה משפיעים. נכנסים למשרדו של קצין החקירות והוא מבקש ממנה לשבת. אני מגיש לו את העדות שכתבתי מפיה ולוקח לו שתי דקות להתרשם. "אוקיי… הוא אומר… "אנחנו נמשיך מהשלב הזה. " אתה, כבר גש ליומן ותוציא מבקר לתחנת ***** שילכו לעצור את הזבל הזה…. הוא מורה לי "צריך גם לקחת אותה לצילום כדי שיהיו ראיות במשפט. "קח אותה לזיהוי הפלילי כדי שיצלמו את הצלקת. " אני לא מסכימה שיצלמו אותי.. היא מתפרצת. מספיק סבלתי, לא רוצה עוד.... "אוקיי, נניח לזה כרגע, תמלא זכרון דברים על מה שראית הוא מורה לי, אני חייב ראיה לבית המשפט, בלי זה התיק ייפול.... " אני ניגש ליומן התחנה ושולח מברק דחוף. חוזר מהיומן וניגש לשולחן השני ומתחיל לכתוב זכרון דברים. בנתיים הקצין ממשיך בגביית העדות מהנערה, בחצי אוזן אני שומע את הסיפור. "אתמול הוא החליט לחסל אותי, לקח אותי לשדה נטוש וניסה להרוג אותי עם מוט ברזל….. היא מספרת "הבוקר כשהוא ישן קפצתי מהחלון וברחתי הביתה, בצהריים הוא התעורר והבין שברחתי ואז התקשר ואמר שהוא בדרך לבית ההורים ושזה ייגמר ברצח.... הנערה הרכינה ראש והשתתקה, שמעתי אותה מתייפחת חרישית. שקט כבד ומעיק השתלט על החדר. סיימתי לרשום זכרון דברים ונעמדתי לצידו של הרמ"ח. נותנים לנערה להרגע.לאחר מספר דקות היא הזדקפה "אני מוכנה שרק הוא יצלם אותי היא אומרת לפתע ומצביעה לעברי. הקצין מרים ראש ומביט בי. ממתין לתגובתי. חשתי אי נוחות רבה. "מה עושים עכשיו..? אני מהרהר בליבי. "אולי קצינת הנוער תצלם אותך? אני שואל בהנחה שיהיה לה יותר נוח עם אישה. "לא, רק אתה. אתה הצלת אותי ואני סומכת רק עליך…. אני מביט בקצין, "אוקיי, לך למז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי), תביא מהם מצלמה ותצלם אותה בחדר השני. שים לב שזו ראיה לבית משפט. צריך לראות גם פנים בצילום…. "אוקיי…, ניגשתי והבאתי מצלמה. צילמתי את הזוועה ורעד עבר לי בגב. סיימנו והנערה נרגעה. כוס מים ועוגת שמרים עשו עבודה מצוינת במקרה הזה.
העובדת הסוציאלית מגיעה מחבקת בחום את הנערה מנגבת את דמעותיה עם טישו שהוציאה מתיקה ונכנסת לשיחה עם ק' החקירות. אני ממתין עם הנערה בחוץ. היא מתחילה שוב להתייפח "מה יהיה איתי עכשיו? …. היא שואלת בקול בוכה. "יהיה בסדר… אני עונה.
בזמן ההמתנה אני מקבל טלפון ממספר חסום, עונה "כן.... "תשמע, הזבל נעצר .... "הוא נמצא בדרך לחקירה ראשונית.... אני פותח את דלת המשרד ומודיע לרמ"ח כי החשוד נעצר, "יופי, תספר לנערה... הוא מורה לי. "רק שתדעי, מאיר כבר לא יציק לך, הוא עצור כרגע ..פניה אורו. "תודה, תודה לכם.... היא משחררת אנחת רווחה. וחיוך קטנטן מסתמן על פניה. לאחר כחצי שעה הדלת נפתחת. העו"ס יוצאת ומיד פונה לנערה. "תשמעי, את עוברת למעון לנשים מוכות, מקלט לנשים בסיכון עד שנמצא פתרון… הנערה מהנהנת בראשה במבט מושפל. אנחנו נוסעים עכשיו לירושלים למקלט. "אפשר להודיע להורים? היא שואלת…"לא מודיעים לאף אחד. המקום הזה סודי… עם ההורים שלך אני אדבר בהמשך. אומרת העו"ס ולוקחת את הנערה איתה "תודה לך שוטר… היא מיישירה מבט מצועף, "עזרת לי מאוד ולא אשכח את זה….
נסער אני יוצא מהתחנה ונוסע למשרדי. מאוד נסער. איזה פספוס שלי, זו הנערה שברחה בגיל 15, זו הבחורה שביקרתי בביתה מספר פעמים, איך פספסתי את התקופה הזו בה הייתה עם אותו חלאה? צריך לשים לב יותר… אני מהרהר עם עצמי. "זה פספוס ….
ההמשך יבוא בהחלט |