כמאמן אישי, אני מאמין באחריות האישית והמוחלטת של כל אדם לחייו. אבל איפה, אני תוהה לפעמים, מקומה של החמלה? זו האנושית, הפשוטה.

זה סיפור מלפני שנתיים בערך. יום ששי בבוקר, השעה שבה התורים מתחילים להיווצר והלחץ מתחיל לעלות. הקופאית סיימה להעביר את הקניה של הלקוחה שלפני בתור. קצת מוצרי חלב, חיתולים, ועוד כמה דברים שלא נקלטו במודעות שלי. ואז זה קרה.

כרטיס האשראי של הלקוחה לא עבר.

אני שונא לעמוד בתור. אבל הקניות שלי כבר היו מונחות על המסוע, הקופות האחרות היו עמוסות לא פחות, והיה ברור שאין טעם לנסות לעבור לתור אחר. אצטרך לחכות.

בעל כורחי נעשיתי צופה בדרמה אנושית פשוטה ויומיומית. הקופאית, למודת ניסיון, שמרה על ארשת פנים ניטרלית וקול מתון בעת שהלקוחה, אישה חיוורת משהו בשמלה פשוטה, עם זאטוטה בת שנתיים בעגלה וילדה כבת עשר שותקת מאחוריה, נעשתה יותר ויותר לחוצה לאורך תהליך ההסלמה שהתחיל בניסיונות חוזרים להעביר את הכרטיס, קריאה לאחראית, בירור בקופה הראשית, טלפונים לחברת האשראי ולסניף הבנק.

היה שם רגע אחד, רגע מובהק וברור בזכרוני, שבו האישה ובנותיה, יחד עם אחראית המשמרת ומנהלת הסניף, עמדו בקופה הראשית. מאחורי לא היה אף אחד - אנשים הבינו שעדיף לא להיתקע שם. ואני נשארתי לבד עם הקופאית. שנינו עמדנו והבטנו. בת העשר עמדה וניענעה את העגלה, מבטה תלוי באוויר, מתנתקת מהדרמה סביבה. הלקוחה היתה עם הגב אלי, שקועה בדיון כלשהו עם האחראית והמנהלת. מאחור אמרו הכתפיים שלה מגננה מיואשת, אבל בזווית הצואר שלה נשארה התרסה.

סביבי, משהו נפל. החלטה.

 "קחי את הכרטיס שלי והעבירי אותו". אמרתי לקופאית והושטתי לה אחד הפלסטיקים מהארנק שלי.

"מה?"

"תעבירי את הכרטיס שלי, עכשיו. אני משלם על הקניה הזו", חזרתי בשקט. "מהר בבקשה"

"אני לא יודעת אם מותר לי לעשות ככה", אמרה ושלחה מבט לעבר הקבוצה המרוחקת.

"מה אכפת לך? זו קניה. אני משלם. אף אחד לא צריך לדעת. תגידי שהכרטיס שלה עבר פתאום, תגידי שאמרתי שאני בעלה, תגידי שדחפתי אותך והעברתי בעצמי את הכרטיס בקופה לפני שהספקת לעצור אותי."

"בעצם, זה רעיון לא רע" המשכתי ולפני שהספיקה להגיב, רכנתי מעבר למסוע, העברתי אל הכרטיס שלי בקורא ולחצתי מהר כמה פעמים על לחצן האישור, מדלג מעל שאלות התשלומים ואני לא יודע מה עוד. אני לא בדיוק איש עשיר, אבל 343.47 ₪ אני עדיין מסוגל לספוג בתשלום אחד.

הקופאית הסתכלה בי בהלם. "מה אתה עושה?"

"כבר עשיתי" אמרתי בזמן שאני מושך את סרטי הנייר מהמדפסת וחותם על אישור התשלום. "עכשיו תעבירי בבקשה את הקנייה שלי שאוכל לצאת מכאן".

"אבל.."

"פשוט תעשי את זה !" סיננתי.

אני לא יודע מה בדיוק עשה את זה. אני לא יודע אם זה היה הטון שלי, הפרצוף הנוקשה שאני לובש במצבים כאלו, או ההחלטה שעדיף לה לא להתערב, אבל פתאום היא הסתובבה והתחילה להעביר את הקניה שלי במהירות שיא, תוך שהיא זורקת מבטים עצבניים לכוון הקופה הראשית.

"*&**) ₪. בתשלום אחד?". היא לא ניסתה להציע לי מהמבצעים.

שילמתי, העברתי את הקניות שלי לעגלה ויצאתי.

לא באמת עשיתי את זה. אבל במשך כמה דקות היה בי דחף חזק מאוד לעשות. ולא בגלל ההמתנה. כמו להרבה אחרים, גם לי היו בהתחלה כמה שנים קשות. לעולם לא אדע מה בדיוק הרגישה אותה אישה, אבל זה העלה בי את כל הרגשות שאני מעדיף לשכוח, ורציתי באמת לחסוך לה, בנקודה האחת הקטנה הזו, את אי הנעימות, את תחושת חוסר האונים.

לא עשיתי כי לא היה באמת ברור לי אם זה יהיה חסד, או עלבון מזעזע. לא עשיתי כי "לא נעים". לא עשיתי כי למעט מקרים מיוחדים, אני איש רגיל ומנומס ששונא מהומות, ולא מתערב בחיים של אחרים ללא הזמנה.

לא עשיתי, ועד היום אני תוהה אם הייתי צריך.