פרק שלישי. היידעונית.
הערב יורד והרקיע נעטף בגוונים של אדום וצהוב. ציוץ ציפורים נסערות ומשק כנפיהן הינו הרעש היחיד שמפר את הדממה הכבדה. באוהל העשוי יריעות כהות שניצב הרחק מהמחנה, מתנהלת התרחשות טקסית. היא מוסיפה עשבים למרקחת, כותשת במכתש ובעלי ויוצקת לתוכם תמיסה מבקבוק עשוי זכוכית פיניקית משובחת ועתיקת יומין. בכבדות היא מתרוממת מעל המדורה בה בתוך קדרת ברזל מפויחת, היא מכינה את תערובת צמחי המרפא. ידיה משעינה על מותניה ומפליטה אנחה כבדה מפיה. החום אופף את פניה המיוזעות והיא נזקקת ללגימת מים צוננים מהכד. לבושה היא גלימה בגוון חום - אפרורי ולפרקי ידיה ורגליה אצעדות זהב לרוב, שמכרכשות ומשמיעות צלצולן עם כל תנועה שהיא עושה. כפות ידיה חומות, קמוטות וחרושות קווים וצלבים של חכמה. שיערה שחור כהה ושיבה זרקה בו מעט. פסים של כסף מעטרים אותו ומשרים עליה אווירת אצילות מעוררת יראת כבוד. היא בקיאה בחכמת הנסתר, ברזי רפואת הצמחים. ניחנה היא בעיניים חודרות הרואות מתחת לגלימות, אל הלבבות. היא יכולה לקרוא עתידו של אדם בכף ידו, אך היא נשמרת שלא לעשות זאת בחיפזון וללא נטילת אחריות. יודעת היא כי הצו שניתן "מכשפה לא תחיון" עדיין תקף. אנשים מפחדים מהאמת, ולמרות שמייחלים לדעת את צפונות העתיד, הם גם כועסים על אנשים שיפתחו בפניהם את המגילות. כעס ופחד יוצרים אצל בני האדם רצון להתנכל לבעל הידע. והיא, נזהרת לנפשה ואינה מגלה סודותיה ברבים. יודעת היא טבעם של בני אנוש. השם שניתן לה בילדותה נישכח זה מכבר. רק היא יודעת אותו. רזיאלה. רזי אלוהים לה. בני האדם מכנים אותה מאחורי גבה "המכשפה", ואליה הם פונים כ "המרפאה", "הידועונית", ונזהרים הם מלעורר את חמתה. עיני היידעונית בצבע חום- ירקרק זהוב. גדולות הן מאוד ועמוקות. נוצצות תמיד ומלאות חמלה. תווי פניה בעלות עצמות לחיים גבוהות ומסותתות, תוויהן עדינים וניכרים בה שרידי יופי מלכותי שכמש. היא בת בלי גיל. יש האומרים כי היא בת חמישים שנה, יש הטוענים כי הגיעה מזמן לגבורות וכי מלאו לה שמונים. מתהלכים בכפר גם סיפורים כי היא בת מאות שנים, וכי מוצאה מבני מצרים, משושלת הפרעונים. איש אינו יודע את האמת עליה, על מוצאה, על גילה ואת סודותיה. יתדות אוהלה בפאתי הכפר, הרחק מהמולת היישוב. מגדלת היא מעט ירקות וצמחי מרפא בגנה, שלצידו זורם נחל קטן. ליד אוהלה גדלים שלושה עצי דקלים גבוהי צמרת שמצלים עליו. מספרים, כי גדולים בתורה היו מגיעים אליה ומסיחים איתה דברי הגות ורזים. בשנים האחרונות היא מתבודדת. לעתים, היא נעלמת לתקופות ארוכות ואיש אינו יודע לאן מועדות פניה. היא תולה יריעת בד כתום בפתח האוהל, וזה מסמל את העדרה. איש אינו מעז להיכנס לאוהל בהיעדרה. מידי פעם נשמעים משם קולות תנים, שמזהירים את עוברי האורח שלא להיכנס. פעם, אחד הנערים התערב עם חבריו כי יעז להיכנס אל אוהל המכשפה, כשיריעת הבד הכתום תלתה בפתח. לאחר שלא חזר אחרי שלושה ימים, אזרו חבריו אומץ לחפשו. הם מצאוהו יושב ליד אחד הדקלים, פניו חיוורות כשיש, ממלמל כל מיני פסוקים משונים. הכרתו חזרה אליו לאחר כמה ימים. הוא לא שכר מאומה מכל הקורה איתו. איש לא העז להיכנס לשם יותר. דיברו על "קללת המכשפה", על "שבועת הפרעונים" וכל מיני סיפורי מעשיות מפחידות התהלכו בקרב בני המקום.
......... |