לבשתי לבן. לא יודעת. נראה לי הולם ללבוש לבן לפגישה כזו. אולי ראיתי יותר מידי סרטים. אולי קראתי יותר מידי ספרים, בכל מקרה, הלכתי על לבן. שיהיה. עניין התחבורה הצריך מחשבה נוספת. שלוש פעמים ניסיתי להזין את הכתובת אצל ההיא מה- GPS, אבל הפוסטמה התעקשה ש"היעד לא קיים". הון עתק אני משלמת לה מידי חודש והיא, כל פעם שאני באמת צריכה אותה, עושה חלטורות אצל מישהו אחר. אני עוד אראה לה מה זה "יעד לא קיים". 33 שנה אני מקבלת משלוחים מה"יעד". 33 פאקינג שנה ודווקא היום "לא קיים". הא! זוטות מעולם לא עצרו אותי, בטח לא היום, בטח לא בלבן. לקח לי שעה פחות 22 קטנות ו... הייתי שם. "שלום, יש לי פגישה בשתיים". הכתומה הממושקפת, עם המחשוף הנדיב, שישבה בכניסה, לא התרשמה מהטון הסמכותי שלי. קצת הופתעתי מהמחשוף האמת, אבל לא יכולתי לתת לעצמי להיסחף בהסחות דעת שוליות שכאלה. "אין פה פגישות יקירתי. לא בשתיים ולא בכלל, חוששתני, שיש לך טעות.." "או. אז זהו. שיש לי הרבה טעויות. בדיוק בגלל זה אני פה וצריכה פגישה. בדיוק בשתיים" לא הצלחתי להרשים לא אותה ולא את המחשוף. בכל זאת, זו לא מזכירה מן המניין. זו אֵם כל המזכירות, הכתומה הזו. "טלפנו אלייך לתאם פגישה?" היא ניסתה להישמע מתעניינת, "ואללה, לא. 33 שנה, אף טלפון. כלום. נאדה. נייט. משלוח כל בוקר, כמו שעון ואף טלפון. " "אה..." גנחה הכתומה, לא מורשמת. למזלי רעש פתאומי הקפיץ אותה. זמזום לא הרמוני פתח דלת גדולה, דרכה נכנסו כמה אנשים. אחד מהם היה הוא. שלוש שניות. זה הזמן שלקח לי לזהות אותו, על אף שלא ראיתיו מעולם קודם לכן. שלוש שניות. באותו רגע, כבר לא הייתי זקוקה לכתומה יותר. היא ניסתה לעצור אותי, יאמר לזכותה. לזכותי יאמר, שלא היה לה הרבה סיכוי. לא היום. התקרבתי, מפלסת את דרכי אליו, בין האנשים, עד כי יכולתי לגעת בו, לו רק רציתי. לא רציתי. מרחק נגיעה היה בינינו. מרחק נגיעה והר של כעס. "איבּדתָ אותי. רגע לפני שארשה לעצמי לאבד אותךָ גם, באתי לדבר איתךָ" הוא שתק. סימן עם הראש לכתומה משהו בסגנון "זה בסדר..." פתח את דלת חדרו ואמר לי להיכנס. האמת, בסרטים זה נראה יותר טוב. כמו כל דבר. בסרטים זה תמיד גדול, לבן, עם ספות מרווחות ותחושת שמיים אופורית. בפועל, הסטנדרט של חיי, התגלה במלוא הדרו, גם שם, בלשכתו של ההוא. לרגעים חשבתי, שאולי, בעצם, כל אחד רואה את זה אחרת. גם את ההוא, גם את המשרד. ממש כמו בחיים. עניין של השקפה. "אני שומע", אמר ההוא, ופעם הראשונה בחיי, ידעתי שזה נכון. "אספר לך למה באתי. למה חשוב היה לי לבוא, דווקא עכשיו. דווקא רגע לפני שאני ממשיכה בחיי הלאה. רגע לפני שאני זונחת הכֹּל מאחור, יחד איתך וממשיכה הלאה, בלעדיךָ. לא באתי לבקש ממך דבר. רק את הקשבתך. אני צריכה להשאיר פה, את כל שיושב על ליבי, שנים ארוכות, על מנת שאוכל לצאת למסע החדש הזה, בלי המשא הכבד הזה. אני זקוקה למקום בטוח, להניח בו את הכעס הגדול הזה שיש בי. עליך. כן. עליך." הוא שתק. הביט בי הקשיב ושתק. זה כל שרציתי, שיקשיב לי. "שנים אני מביטה מסביב. בודקת ככה, מידי פעם, את מערכות היחסים שאתה מנהל עם הסובבים אותי. לא בצרות עין חלילה, לא בקנאה. רק לשם קבלת מקור להשוואה. שנים שאני מנסה למצוא טיפה של הגיון במשוואות המסובכות, שאתה מניח על דלתי מידי בוקר ותהרוג אותי, אני לא מצליחה להבין. לעתים אני אף תוהה, אם שכרת עבורי צוות מיוחד שירכיב עבורי את משימות "ההישרדות" המיוחדות האלה. אני ממש יכולה לדמיין איך אתם עושים אחר כך הקרנה מיוחדת, אצלכם למעלה, שותים בירות, יורדים על קילו גרעינים ומחליטים אם מגיעה לי חסינות או לא, תוך כדי שאתם בודקים איך נראה התחת שלי, כשאני מחליפה פנצ'ר, בגלגל חדש לגמרי, בארבע בבוקר, בשמלת ערב ועקבים בשולי איילון צפון, תוך שאני מקללת את כל העולם, אחותו ואותךָ." הוא המשיך לשתוק. אף שריר בפניו לא זז. אולי זו תוכנה כזו, שהתקינו לו. אולי באמת לא הזיז לו. מה שכן, הוא נראה קשוב ואני ממילא רק באתי להשמיע, אז המשכתי: "אני יודעת שאף פעם לא היינו קרובים, אתה ואני. כל החוקים האלה שלך, תמיד נראו לי מאוד מגוחכים, אתה הרי יודע, עוד מילדות. עניין של חינוך ואחר כך של השקפה. קצת לקחת רחוק את כל האיסורים האלה, שהורדת על החבר'ה שם למטה. האוכל, הבגדים, המצוות. ממה שהתרשמתי, משהותי הקצרה פה אצלכם למעלה, אפילו המזכירה הכתומה שלך, הייתה נשלחת היישר לגרדום, עוד לפני הפסקת צהריים, אם הייתה צריכה לחיות לפי האיסורים האלה. " יכולתי להישבע באלוהים, שמתחת לפרצופו הקפוא הוא חייך, אבל לא היה לי נעים להישבע באלוהים ליד אלוהים. אז תאלצו להאמין לי, ככה "על עיוור". "אז איפה היינו?.... אה. אמרתי שלא היינו קרובים. נניח ותקרא לי מופקרת אפילו, ככה בשם התורה הזו שלך. אני איתך מותק. עד הסוף. מופקרת. אבל בחיאת. עד כדי כך? הבנתי. לא משהו הקשר בינינו. אין כימיה. אין תקשורת. לא הולך. אני לא הטעם שלך. לא עושה לך את זה. לא הסגנון שלך. לא יודעת. גם סתם "לא" הולך. אז יאללה. תרפה. תניח. תמשיך הלאה. היו לי מליון דייטים כאלה. קטן עליי. לא מתאים, ממשיכים. למה ההתשה הזו? למה להמשיך ל!@#$%^&& לי את האמאמא כל יום מחדש. למה? כי אתה יכול? כי אתה פאקינג אלוהים? אתה לא מריח כאן איזשהו חוסר צדק קטן? ככה...משהו מינורי? לא, כי אתה יודע, בכל זאת, אם מניחים על המאזניים, אותי מול אלוהים, אז זה לא ממש "כוחות", אם אנחנו כבר בענייני צדק... תניח לי. עייפתי. תבטל את המשלוח הסדיר הזה אלי כל בוקר. תשכח את הכתובת, את הפנים ואת השם. תאבד אותי. רשמית. כי בפועל, בעצם, איבדת אותי מזמן. בין ההמונים הרבים שאתה מנווט, עזבת לי לפני שנים ארוכות, במשים או בְּלי, את היד היחידה שאי-פעם הושטתי לך. שמטת ידך מיַדִי, באמצע ההמון ושכחת לבקש אותה בחזרה. כנראה שגם אתה, אנושי ממש כמו אמא, לא שמת לב אז, איך ילדה אחת, לפני שנים ארוכות, עזבה את ידך והלכה לך לאיבוד. ומאז... הלכתי לי, באיבוד הזה, שנים ארוכות. מבקשת אותך ועוזבת. עד שעייפתי ובאתי לבקש סופית, את לכתי ממך. כן. אני כועסת. רותחת מכעס. לשם שינוי, הפעם אני שְלֵמָה. השפתיים אמרו כעת, את שהראש לא מבין עדיין ובכל זאת, הגעתי. כולי. מי היה מאמין. כעת אני מבקשת ללכת. עיניי עצמו מספיק חלומות בחיי, על אף שהבוקר התעקש, כל בוקר, להגיע. מסתבר, שזו רק אני, שחשבתי, שטרם הגיעה השעה לקום. לא עוד. זה לא נכון שאיני מבקשת כלום. אני מבקשת המון. , אני מבקשת הכל. רק שאיני מבקשת אותו ממך. לא עוד. את האושר כולו, אבקש לי. מא' ועד ר'. כי יש מספיק ממנו לחלק. את השמש מבפנים, כמו למאטיס, שהייתה לו את השמש בבטן לצייר. חיוך של אמת, שישכון דרך קבע, כי יש לי שניים גורים, שצריכים ללמוד, חיוך של אמת מהו, ועליי מוטלת האחריות העצומה הזו, ללמדם. חברים שיודעים לחבק ולגעת, גם כשקשה, כי הרווחתי וביושר. אחד אחד, בכל כולי, את כל כולם. ואהבה. אהבת אמת. אחת. רק אחת. גדולה מהחיים, מהסרטים של הוליווד, מהמחזות של שייקספיר והמילים של אלתרמן גם יחד. אהבה כזו שאפילו אתה, הוד רוממותך, עם כל ה"שמיים והארץ" וכל הפירוטכניקה הזו שלך לא הצלחת לברוא, לפחות לא עד היום. ומהיום, זה שלי. כי אתה... אתה כבר לא." לפני שיצאתי השארתי על השולחן שלו מזכרת ממני, שמלווה אותי מהיום שנולדתי. סֶפֶר תֶהִילִים קטן ובָּלוי עם כריכה מאוירת. סבתא שלי ז"ל, נתנה לי אותו, כשנולדתי, שישמור עלי. הספר, לא עזב אותי מאז. סבתא דווקא עזבה. מזמן. סבתא, בניגוד לסֶפֶר, באמת שמרה עלי. |