לילה אחד
כשהלכנו בתוך העיר,
עברו בי כמה הרהורים על אנשים שחיים פה,
האם הם שונים מאיתנו?
הולכים לישון כמו ילדים בעריסות,
הולכים עד הסוף.
רק אצלנו, חבל, תראי איך אצלנו,
פעם תורי ופעם תורך לאהוב.

יכול היה להיות יותר פשוט,
שתסתגרי איתי בחדר החשוך,
שלא תראי אחר מלבדי,
שתהיי שלי.

קניתי לך ג'ינס חדשים,
קנית לי חולצה לבנה שתתאים,
פעם תורי לאהוב ופעם תורך.
על קיר בעיר כתב מיואש צעיר:
"עיניה פוצעות, אבל נשארתי שלם".

ובלילה ההוא,
כשהלכנו בתוך העיר,
דיברתי אלייך ולא ענית לי.
מה הפריד אז בינינו?
רגש כזה או רגש אחר,
או אי הבנה עד הסוף.
אצלנו, חבל, תראי איך אצלנו,
פעם תורי ופעם תורך לאהוב.

יכול להיות יותר פשוט...

קניתי לך תקליט של האבנים,
קנית לי עגיל, אבל זה לא לגילי
פעם תורי לאהוב ופעם תורך.
על קיר בעיר כתב מיואש צעיר:
"עיניה פוצעות, אבל נשארתי שלם".