| לפני כשבוע חגגה א. יום הולדת 50. בין השאר היא הזמינה קבוצה קטנה של חברי ילדותנו. לרוב אני נמנעת מכל מה שנושא אופי של פגישות מחזור אבל הפעם החלטתי ללכת. במשך כשבוע בחנתי את עצמי כל יום במראה, מנסה להעריך כמה השתניתי והאם יזהו אותי סה"כ עברו כ- 30 שנה מאז נפגשנו לאחרונה והלחיים שלי בינתיים התרחקו קצת מהעיניים. חושבת גם על הרזומה של החיים שלי ומה אני מרגישה איתו. ואז הגעתי ישר לחיבוק גדול וחם של אלו שהיו החברים הכי טובים שלי מהגן ועד סוף התיכון. מ ששיחקה איתי בבובות נייר, ד. שהיה נובר איתי בארגז התחפושות (ונשאר חתיך הורס כמו בכיתה א), י. שהעברתי איתה את גיל ההתבגרות בשאלות פילוסופיות עמוקות של "מה יהיה בסופנו", א. שהייתה חברת נפש שלי בתיכון, י. שנולד בתאריך שלי וד. שרצנו יחד ברחובות אחרי "פעמוני לילה". אז שמחנו וחיבקנו וצחקנו ונזכרנו ושאלנו וקבענו להיפגש שוב עוד 10 שנים. כל כך נעים ומרגש אותי לדעת שיש אנשים - חברי ילדותי ואחרים שגם אם לא נפגשנו 30 שנה - תמיד תמיד ישנה בלבם פינה חמה עבורי כמו שבליבי עבורם. |
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כמה נכון!