הסיפור מתחיל, כך נראה, בזה שהיה לי בלוג פעם. כשהיה לי רע הוא היה פעיל מאוד. כשנעשה לי טוב הוא היה שומם. במשך משהו כמו ארבע שנים צוברים קהל מסויים, שמכיר אותי בשם שהוא לא שמי.

עכשיו, כמו שאומר שלומגד, כפרה על ראשו היפה, "בוא תיפתח אלי, דף חדש". הדף החדש צריך להיפתח עם שמי האמיתי, זה ברור לי לגמרי. ציפי מורדי, נעימאוד. ציפי על שם סבתא ציפורה, שאמרה לאמא שאם היא לא קוראת לי על שמה זה אומר שהיא לא מכבדת אותה. מורדי זה פרסי (אני יותר כמו זן של חתולים מאשר של בני אדם, פרסיה ג'ינג'ית) וזה הולך להשתנות בעוד שלושה חודשים ואז נדבר. כשתהיה תמונה ראויה, אעלה אותה. אני הולכת עם הקטע הזה של אי-אנונימיות עד הסוף.

מה עוד צריך להיאמר?

ירושלמית בעבר, תלביבית בהווה, אוהבת לחברמילים. גרה עם הבחור שלי, עם חתולסקי המאומץ, חתולסקיה-בובל'ה המאמצת, ובאופן זמני גם עם שלושת גוריה שאנחנו משמשים להם משפחה אומנת (עוד נדון בזה). עובדת כטבחית, עושה תואר שני בספרות עברית.

כמו שכתבתי בקיצור נמרץ כאן בצד, יש הרבה על מה לדבר. אולי יהיה מי שיקרא ואולי לא, זה כבר מחוץ לשליטתי.

נדמה לי שאשאיר לשלום לסכם את הפוסט הראשון.

ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם

ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה

נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי

כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד

ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה

מילים ולחן: שלומגד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות".