"המדינה היא מפלצת שיצרנו במו ידינו," כך נפתח הספרון של הימלפרב, "עתה היא המינוטאורוס שעלינו לשלם לו בחייהם של בנינו ובנותינו."

גונק שישבה על מיטתה, העיפה בתיעוב את "המהפכה על פי הימלפרב" לכיוון הקיר. דפיו הישנים השמיעו עילעול צהבוני מהיר ומתוכם נפלה לרצפה תמונה. גונק קמה והרימה אותה. להפתעתה לא היה קץ. היא לא ציפתה למצוא שם את נחמה דולשינסקי.

ליתר דיוק: זה היה צילום משנות הששים של ילדים משחקים על פסל הברונזה הענק של נחמה דולשינסקי שניצב בדשא של חדר האוכל של קיבוץ "עין נחמה". הילדים אהבו לטפס על פסלה של נחמה, שהיתה פרטיזנית בפולין ואחרי המלחמה אספה עשרות יתומים באירופה והביאה אותם לקיבוץ. המקום הכי נוח היה בין הרגלים של נחמה. שם יצרה שמלת הברונזה שקערורית שחוקה בין ברכיה. בתמונה, יושבת בין ברכיה הגדולות של נחמה דולשינסקי, מצאה גונק את עצמה. ולא עוד, אלא שפרחח אחד היה רכוב על כתפיה של נחמה וכפות ידיו מקיפות את ראשה ומכסות את עיניה. גונק פלטה אנקה. דרור.

היא נזכרה ב"חופש הגדול" שבין כיתה א' לב' כשבילתה חודש אצל דודה חנה ודוד משה ב"עין נחמה". זה היה קיץ טראומתי בשבילה. לא רק שהבינה שהוריה הרחיקו אותה מהבית כדי שיוכלו להמשיך את מחול הגירושים שלהם בריבים איומים, אלא שדודה חנה הכריחה אותה לשתות חלב חם עם קרומים שוחים בתוכו. זיכרון אותו ריח העיר בתוכה קבס ישן. וכן, היא זוכרת ילד אחד שהציק לה כל הקיץ. היא פחדה ממנו מאוד וכמה שניסתה להתחמק ממנו, הוא מצא דרכים להתעלל בה. והיתה אותה פעם שהוא הטביע אותה בבריכה והיא כמעט מתה.

הזיכרון הציף את גונק בגלים. הפעם היה לו ריח ברור של כלור. היה משחק של "כדרים באים" בבריכה שקרקעיתה מלאה ירוקת חלקלקה. היא ניסתה לצאת מתוך הבריכה ונסמכה על המעקה. הילד הזה, עמד בחוץ וצלליתו הסתירה את השמש. באמצעות רגלו הוא דחף את ראשה אל מתחת למים ואחז אותו לשניות ארוכות. היא ירקה ובלעה ובכל מקום שהוציאה את הראש, נלחמת על טיפת אוויר, הוא שוב היה שם, מטביל אותה שוב. היא איבדה את ההכרה. סיפרו לה אחר כך שהוציאו אותה ותלו אותה הפוך מהרגליים. שיצאו ממנה גלונים של מים ואז המציל הנשים אותה מפה לפה. היא זוכרת סחרחורת ותחושת גבהות מוזרה מעל הקרקע, ועיניים שורפות שגדלו בארובותיהן. ואת העובדה שחזרה העירה בעקבות המקרה הזה.

ומה מתברר? גונק לא הצליחה להירגע או להתיק את עיניה מהתמונה. אותו ילד מופרע, שרכב על כתפיה של נחמה דולשינסקי ושמאוחר יותר הטביע אותה היה דרור.