| בלשלשת מילותיי מכה בהם בעורמה. מילים של אשמה, מציירים דמותי הנעלה. מחפש את ההזדמנות לפרוץ בשגעון תמידי, כי זו רוחי היחידה. נאמנים לי חייליי כקליפת השום האופפת את חיי. חולה אנוכי ושייך אני לעולם דמיוני שהוא רק שלי, עולם של משוגעים בחלוקים לבנים. **שיר שנכתב באפריל 2006. שיר העוסק בחבורת אנשים שלא מצאה מקומה בתרבות העולם הזה. |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בס"ד
אוי.....
התכוונתי לחלוקים הלבנים!...
כי הכתיבה מדהימה!
לא יודעת אם זה שייך לכלל....
אך גם אני לפעמים מרגישה שייכת לשם!
יואל ידידי
אתה מתחיל להדאיג
אותי ?
אהבתי את שני הבתים הראשונים. העיסוק במילים, כן, מוכר. על זה מכוכבי אשאיר אצלך :-)
נ.ב. חושבת שבית אחרון מסביר מדי.
כתבת יפה
חושבת לעצמי שגם אנשים מן השורה לפעמים מרגישים קצת לא בעניינים
קצת בחוץ, קצת לא מובנים.
במצבים קשים הדימיון עוזר להתנחם לפעמים גם להתגבר.
מאוד יפה כתיבתך.
אתה מבקש משהו - שרק אתה יודע מה הוא...
וכאשר תשיג אותו.. מה יהיה??
קרוב לודאי שתבקר משהוא אחר תחתיו...
לכן: התחזק עם מה שיש לך...
ויירווח לך.....
כתיבתך יפה ומובילה למקום שאתה רומז אליו...
מעטים האנשים
שמצאו מקומם
בעולם הזה
אקי